סליחה, פלטנו. על הפנים שלכם.

איך לומר את זה במילים עדינות? בקמפיין הנוכחי, כל סיסמאות הבחירות של כל חבורות הדגנרטים שקוראות לעצמן מפלגות הן חרא טהור. החל מ-"ביברמן הוא בן זונה, ציפי לבני נשמה" וכלה ב-"ביבי יאכל לך את העוגיות, ישתין לך על השטיח ויפוצץ לך את הבית", הכל גורם לי לחשק עז פשוט לנצל את יום החופש שנותנים לי ולא לתת את הקול שלי לאף אחד מהזבלים שאפילו לא השקיעו בקופירייטר טוב למעני.
ואז ראיתי סיסמה ששכנעה אותי. הבנתי שארוץ לירושלים ולעזאזל יום החופש. אני ארוץ לירושלים למרות העובדה שזה יום ההולדת של בן זוגי, למרות ההאנגאובר מהחתונה בלילה שלפני, למרות... ירושלים. ולמרות עיסוקן של כל האמהות של כל נהגי אגד. לעזאזל, אני אוציא רישיון נהיגה תוך שלושה שבועות רק בשביל זה. (לא באמת. עם הרישיון הגזמנו. אני אחזור לקחת שיעורים... מתישהו).
ובכן, תשאלו, מה לעזאזל ראית שהקלפי נראה פתאום כל כך אטרקטיבי? ראיתי את ליברמן. לא, אין בכוונתי לבחור במפלגת הליכוד-נעוץ-בישבננו. הירגעו והרשו לי להמשיך בתיאור. ראיתי את ליברמן על שלט בחירות של ש"ס. בליווי הכיתוב: "ש"ס חזקה תמנע התבוללות". דהינו, ש"ס חזקה תכניס את ידיה השעירות עוד יותר עמוק לתחתונים של כל זוג המבקש להתחתן בארץ הקודש. בעיקר אם לפחות אחד מהם במוצאו מאחת ממדינות חבר העמים. ייכנסו לכם לוורידים ביתר שאת, יתחקרו אתכם עד צאת נשמתכם, ידרשו הוכחות אינספור שאכן זכיתם בכבוד להשתייך לבני העם הנבחר. ואם חלילה אתם יהודים מהצד הלא נכון, כלומר, רק אבא שלכם חטף מכות בילדותו על היותו ז'יד, אז איך לומר את זה, חבל. נדפקתם. עם דילדו בצורת ספר תורה מעוטר. גדול כזה, מהסוג שנושאים על הכתפיים בחג שמחת-החבר-הדימיוני-נתן-לי-ספר.
בחרדת קודש נושאים על דגלם הספרדים המושפלים של ש"ס את הפחד שעם העליה מברית המועצות לשעבר יגיעו גם כמה מסתננים ערלים (פוי). ובכן, מר דרעי היקר, אתה יודע מה אותם ערלים עושים כשהם מגיעים לארץ? הם עובדים. ומשלמים מיסים. אתה יודע מי מתקיים מהמיסים האלה? חלק לא קטן מקהל הבוחרים שלך. אתה יודע מה הילדים של הגויים המטונפים האלה עושים כשהם מגיעים לגיל 18? הולכים לצבא. כדי להגן על התחת שלך. ושל הבוחרים שלך, שחלק בלתי מבוטל מהם מקבל מהמדינה פטור, בגין חבר דימיוני.
את האנשים האלה, שאיכשהו שומרים על תפקוד נורמאלי פחות או יותר של המדינה אתה מכנה "לבנים ורוסים". אותם אתה מגדיר בתור השכבה החזקה, שיש להגן על החלשים מפני ההשתלטות שלה. החלשים שלהזכירך, חיים על חשבון המיסים שאותה שכבה משלמת.
מר דרעי הנכבד, אני נותנת לך בזאת את אישורי, ואף את המלצתי לדחוף את התנצלותך למקום אליו טרם הגיעו קרני החמה (גם אם לעניות דעתך משם היא זורחת). רק הימנע, בבקשה, מלעשות זאת בשבת, פן תתלוש שערה ותהיה כאחד הערלים המטונפים שמממנים את הבוחרים שלך.

אם טרם הבהרתי את עצמי, זו דעתי על בקרים

אין כמו חיוכים על הבוקר... כדי לגרום לך למחשבות אלימות!

קומיקס - An Ode to Sappho

הרני שמחה להגיש את הקומיקס השני שלי. הסיטואציה: ארוחת ערב טיפוסית עם חברים...

מקדמי שפיות

נראה שהכל יחסי...

היענות לתלונות הקוראים

זה אך פתחתי את הבלוג שלי לקהל הרחב, החלו להגיע תלונות, ובצדק, על בעיה חמורה. אני מתנצלת על כך שלא שמתי לב בעצמי לבעיה. אני לא יודעת איך נתתי לזה לקרות. אני בושה ונכלמת על הפגם שנפל בבלוג שלי, ומבטיחה לשנות את דרכי הנלוזות. אכן, יקיריי, מדובר במחדל חמור, שעלי לטפל בו בהקדם: בבלוג הזה אין מספיק חתולים! 

ובכן, כאן אני מתחילה בתיקון דרכיי:

שקיעה

התחשק לי לפרסם, סתם כך בלי סיבה מיוחדת שיר שכתבתי לפני שנתיים, סתם כך, בלי סיבה מיוחדת.

שקיעה אדומה על מדבר עירוני-

שממה אנושית, חדה, מעורטלת-

בין גלים של אספלט ובטון היא טובלת,

בין סדינים באושים של ענק אלמוני.

פס דקיק של שני בין משבר לשחיקה

מעל רבבות של ראשים רכונים

מעל חזיתות מתקלפות של מבנים

הגומעים מהמון העוברים בשקיקה.

לחישות של תשוקה בין כתלים רעועים

חריקות מנעולים, צדודיות מרצדות

צעדים מתרחקים ודמעות חנוקות

בתוך בליל בין ערביים של חיים עלובים.

חזיון מדמם בין סדקים בחומות,

המונים בודדים מתפלשים באפר

צלמיות אפלות רומשות בכיכר,

בה האודם שוטף רסיסי אכזבות.

אל ים של אפאתיה בין שברי דיכאון

צוללת בלאט הגבירה החמה.

מודעות דהויות, מציאות עגומה

במחול מלנכולי אחוז שיגעון.

שבר בקבוק וחלקיק זיכרון

נצבעים בזהוב, בוערים, וכבים.

עוד שלהבת אחת, עוד ניצוץ אחרון

ואני שוב לבד בין שלטי הניאון. 

בירה זה טוב, לכל הדעות

כשאתה היפוכונדר מטורף, לפעמים טוב שיהיו לך גם כמה חברים כאלה. יצאתי עכשיו לשתות עם החבר הכי טוב שלי, והגענו למסקנות הבאות:

1. הוא פסיכי

2. אני מטורפת

3. הוא גוסס (סרטן הערמונית, כפי שהוא איבחן)

4. אני עומדת למות בקרוב (איידס ובערך כל דבר אפשרי אחר)

5. אנחנו מוכרחים ליצור רשימה של כל הדברים שאנחנו חולמים לעשות ולא מעזים, ושבטוח נעשה אם נגלה ששנינו אכן עומדים למות (התוצאה: דף ריק, עם שורה אחת מחוקה)

6. ציצי זה טוב (הוא)

7. ציצי זה רע (אני)

8. בירה זה טוב (שנינו)

מחר בבוקר אגיע לבד למסקנה מספר 9: האנגאובר זה איכס.

מזכירתו של פסיכופת- פרק 4

סוף השבוע הנפלא (אחח... אין כמו חוסר מעש מוחלט...) מגיע לקיצו, ולקראת עוד שבוע של שגרה משרדית אפלולית, להלן מנה נוספת של עלילות פפרל בממלכת שווינעדרעק. 

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 4

אני מספיקה למחוק עוד חמישה מיילים בטרם סבלנותה של דפנה פוקעת והגולם חופשי לשוטט שוב. האב הקדמון של ביבופ שועט לעברנו כשהוא נוחר ומצווח. חזיר בר שבפרצופו הושתלו עיני קרפדה מטורפת שבלעה מלוא הארגז פטריות פסילוסיבין. מי שיער שאי פעם אזכה לחזות במראה כה מלבב.

"דיק,” היודנראט קוטעת את פרץ הצווחות. “אתה צריך להספיק לעבוד היום על הכנס של הילדים האוטיסטים. יש לך זמן עד הפגישה עם חיים ב-15:00.”

"מה? חיים? אוי!... אוי, אז לא... אז... מתי יש לי פגישה עם חיים?”

"ב-15:00”.

"אז תעביר את זה ל-16:00, ומיד תתקשרי אליו...”

"ב-16:00 יש לך פגישה עם קלודין ושרי, וב-17:30 כבר מתחיל הכנס במשרד החינוך. הזמנתי לך מונית ל-17:00.”

"טוב, אז בוא תעזרי לי להתארגן. ואז יהיה לנו זמן לעבוד על הכנס של האוטיסטים.”

אני מוודאת שהמבט שלו מופנה לעבר היודנראט כשהוא אומר את זה. המבט לא בדיוק מפוקס, אבל נראה שזה הכיוון הכללי. אנחת הרווחה שלי נקטעת באמצע כשהמבט עובר אלי.

"בוא גם את. שתיכם תעזרו לי להתארגן.”

אנחנו קמות בצייתנות, תוך שהיודנראט עוקבת אחר תנועותי, לוודא שלא אנסה לברוח. נו באמת, אף אחד כבר לא סומך עלי. לו רק היו לי הביצים לברוח, הייתי מודיעה על התפטרות כבר מזמן. מה שבאמת צריך להדאיג אותך, הוא האפשרות שיום אחד לא אעצור בעצמי וארטש את ראש החרסינה שלך באמצעות שפופרת טלפון. רק אומרת.

אחרי חצי שעה של התרוצצות בחדר של דיק עם פיסות נייר ותיקיות, כשבראשי מתנגן פסקול מתוך סרט אילם של צ'רלי צ'אפלין, הניירת של הצורר מסודרת במידת האפשר, ואנחנו מוכנים לפנות לענייני שאר האוטיסטים.

דיק ממצמץ בשפתיו בסיפוק, וחוכך את כפות ידיו זו בזו, כזבוב שזה אך מצא ערימת גללים עסיסית במיוחד. אך בטרם יוכל לפצות פיו ולהכריז על מוכנותו לגשת אל המלאכה, מנחיתה פראו אלטסטנראט פצצה נוספת.

"טוב, אני יוצאת עכשיו להפסקת צהריים, אז ג'ני תוכל לעזור לך עכשיו, דיק. אם אתם צריכים משהו אני זמינה בפלאפון,” היא מצייצת.

הפסקות הצהריים של היונדנסלאט אורכת לא פחות משעה, פי שתיים ממחצית השעה המוקצבת לנו. מובן שאם אני מרשה לעצמי למתוח ולו במעט את קומץ רגעי האושר שרק לאחרונה התחלטי לנצל בקפיטריה הריקה של המכון כשאפי נעוץ בין דפיו שופעי החולניות של פולניוק, אני ננזפת. מה שלא מונע ממני להתעכב למחרת. לעזאזל, כל שניה מחוץ לגיהנום הזה שווה בעיני את מחירן של אלף נזיפות. אני גם מסרבת לקחת בחשבון את הזמן שייקח לי לשטוף את קופסת האוכל שלי, מהסיבה הפשוטה שלא יאפשרו לי לעשות את זה אחר כך. אז אם סופרים לי כל שניה כשאני קמה לשירותים או לשטוף תפוח, אני לא מוכנה לציית לחוקים הדרקוניים שלהם ולדחוס את כל צורכי מחוץ ללשכה בחצי שעה. ובכל מקרה נראה שביבופ סיניור והיודנסלאט אינם סבורים שעשו את עבודתם כראוי אם מיאנו לנזוף בי לכל הפחות אחת לשעה. המעט שאני יכולה לעשות הוא לספק להם סיבה.

אני חושבת שהזקן עצמו מפחד קצת מהכלבה הקטנה שלו, כי הוא לא מעז להתווכח איתה. הוא עומד במרכז החדר, המום ומתוסכל מעט מכך שהוא נותר לבד איתי. ובכן, ביבופ קשישא, חוששתני שזה הדדי. תתמודד.

"טוב, אז בוא נשב ליד המחשב שלי. אז, תפתח קובץ וורד. את יודע איך לפתוח קובץ וורד?”

לרגע הרעיון לענות בשלילה נראה לי מאד מפתה. להגיד שסיגלית לא הסבירה לי את זה ולהציע שנתקשר אליה, שתחזור מהר ותעזור לנו. אבל אני יודעת מה יהיה המחיר, ואני חוששת שסיגלית אינה זקוקה לסיבות נוספות לתעב אותי. ועוד סיבות מוצדקות, לשם שינוי.

באופן מפתיע, דווקא החלק הזה של העבודה, כשאני רק מקלידה מה שהזקן אומר לי, בלי חשיבה מיותרת מצד אף אחד מאיתנו, הוא יחסית מרגיע. כשהוא שקוע בעבודה, הוא עשוי לשכוח לרגע כמה מעט הוא סומך עלי. אני מצידי, כל עוד אני מקלידה מסמך ארוך אחד בלי לחשוב או להרגיש, מצליחה להדחיק את העובדה שהוא חתיכת טינופת גחמנית. הוא אפילו מתייעץ איתי קצת לגבי הניסוח. עובדה מדהימה נוספת שמתגלה לי בזמן העבודה על מסמכים, היא שהעברית הכתובה שלו אינה רעה כלל וכלל. מדי פעם הוא אמנם מתבלבל בין צורת הזכר לצורת הנקבה, ואני מניחה שלו כתב את המסמך בעצמו הייתי מגלה שגיאות כתיב כאלה ואחרות, אבל הוא מתנסח בבהירות וגורם לי לחשוב (לשניה בלבד) שאולי הוא לא כזה אידיוט אחרי ככלות הכל.

ואז השנייה הזאת עוברת, הוא משהק בקול ומורה לי להקריא לו, לאט ובבירור כל מה שכתבנו עד עכשיו. ושואל למה הפיסקאות נראות עקומות, ומבקש לשנות את הפונט. עכשיו השוליים של הטקסט נראים לו עקומים. אנחנו משנים את הגדרות המרכוז של הטקסט, הגדרות הפסקה, הרווחים בין השורות, גודל הפונט, וצורת קשקשי הדרקונים על המסך. שום דבר לא עוזר. אפילו הדרקונים, שמתחילים לנוע בחוסר נוחות ולפלוט סלסולי עשן דקיקים. באוויר החדר פושט ריח גופרית, והדרקונים הם לא הסיבה.

ניסינו קשקשים בצבעי זהוב בוהק, ארגמן לוהט ואף צבענו אותם בצבע הקסם א-לה-פראצ'ט. הוספנו לדרקונים בליטות, קוצים ואוזני ארנבות, ואפילו שינינו את הרזולציה של המסך. אבל רק כשהחזרנו את כל ההגדרות בחזרה למצבן הראשוני, החליט דיק שהעיצוב נסבל בעיניו.

עכשיו אפשר לחזור לשטויות כמו תוכן הדוח. אנחנו מספיקים לכתוב עוד פסקה בטרם סיגלית מופיעה בפתח החדר. שעה וחצי בלבד אחרי שהכריזה על תחילת ההפסקה שלה.

"ג'ני, לא שמעת את הטלפון מצלצל?”

בחיי שלא שמעתי. או ליתר דיוק, שמעתי והדחקתי. יש בלשכה השד יודע כמה טלפונים, אני לא יכולה לזנק בכל פעם שאחד מהם מצלצל. אלא אם כן הוא שלי. ולא הייתי ליד הטלפון שלי בשעתיים האחרונות, כי פקדו עלי לנטוש אותו ולהיכנס לחדר של דיק. כל הזין.

"לא, לא שמעתי.”

"איך זה יכול להיות? לא היית בלשכה?”

"הייתי כאן, בחדר של דיק".

"את צריכה להעביר את השיחות לכאן כשאת עובדת עם דיק והטלפונים לא מאויישים. את יודעת את זה.”

עכשיו אני יודעת את זה. כי עכשיו אמרת לי את זה, חתיכת כינת ערווה שורצת מחלות מין שכמוך.

"רגע, אז... מה הבעיה...?” מתערב ביבופ בן אלף האבות. “למה לא העברת שיחות לפה? את צריך לדעת שחשוב מאד שנענה לכל השיחות שאנחנו מקבלים כאן. אז... סיגלית לא הסביר לך...? זה בדיוק הדברים שאת צריך ללמוד...”

שוב ה"צריך" המזורגג הזה.

"טוב, אדע לפעם הבאה.”

"לא.. אז היית צריך כבר לדעת את זה. תמיד תשאל אם משהו לא ברור לך.”

"זה ממש לא בסדר מצידך. אנחנו עוסקים בעניינים מאד חשובים וחשוב שתמיד יהיה מענה טלפוני בלשכה,” ממשיכה היודנסלאט למקרה שהנקודה לא הובהרה דיה.

"רגע... את יודעת איך עושים את זה? סיגלית, אולי תסבירי ל... ל...”

"ג'ני, בואי אני אראה לך איך מעבירים את השיחות. ובפעם הבאה כשמשהו לא ברור לך, תמיד תשאלי. בשביל זה בדיוק יש לנו 4 שעות ביחד בלשכה.”

וכדי שתוכלי לנפח את האגו שלך כשאת מסבירה לי דברים בטון של מורה לחינוך מיוחד ונוזפת בי כמו שנוזפים בילד בן 5, ולפקח עלי ולהרגיש כמו נסיכת דיסני מזורגגת שמוציאה ציפורים ופרפרים מהתחת. כן, חומד, את פצצה בתור מזכירה. אה, סליחה, מנהלת לשכה, כלומר אובר-מזכירה. את המזכירה הכי מאורגנת עלי אדמות, את אלופת הייקום בשיחות טלפון לטווח ארוך וקצר כאחת. את לוז"רית לתפארת מדינת לוזר-לנד. ולא השמטתי את הגרשיים בפעם השניה בטעות. אני באמת חושבת שאם אלה הכישורים שגורמים לך לחוש עליונות על עולם ומלואו, זה עצוב. ודי לוזרי. ואת יכולה לגלגלי את כדורי הפינג-פונג שנעוצים לך בין הריסים עד שהם יקפצו מתוך הגולגולת החלולה שלך. הרזומה שלך מצטמצם לכדי ארגון פגישות ונענוע הישבן.

"אבל אני גם רוצה שזה יהיה ברור לך שאת חייב לדעת דברים כאלה. את הבנת?...”

אני מהמהמת, שוב ושוב, אבל זה לא מספיק. הבן-זונה הסאדיסטי צריך לשמוע את המילים. בטון רובוטי ותוך חשיקת שיניים אני חוזרת, מילה במילה אחרי הנבלה. בדימיוני כל הברה פוגעת בבשרם של אויבי, כמו כדור הולופוינט. הקליעים מרטשים רקמות, קורעים שריר וגידים, מנפצים עצמות. אני פוגעת בראש הבובה החלול והאוויר נמלא רסיסי גולגולת ונתזי דם זעירים. חלקיקי מוח מכתימים את התקרה ונתלים על נורות הפלורסנט. הבעת ההתנשאות שלה נעלמת בהבזק של בשר כתוש, פניה הופכות למיניאטורה של בית מטבחיים. אני מטיחה הברה אחר הברה אל ליבו של הזקן, מנפצת צלעות בעוד הלב העתיק פועם את פעימותיו האחרונות ומזרים קילוחי דם על השטיח האפור. למראה התמונות החיות הצבועות בגווני אדום עזים אני משננת את המנטרה הדבילית מתחילתה עד סופה, וכבר לא מתחשק לי לבכות. אני רואה את הדם, נהרות של דם, אגמים ואוקיאנוסים של דם. ואני מחייכת.

אנשי שירות ושפני סלעים

השבוע יצא לי לשמוע את אחד המשפטים הדביליים ביותר שאי-פעם נפלטו לעברי על-ידי אדם האוחז בהגה של אוטובוס. יש לי סוג מאד מסוים של שנאה ששמור במיוחד לנהגי אוטובוס (הפעם זו היתה נהגת, אבל לצורך העניין האבחנה המגדרית לא רלוונטית), וכן לפקידים, מזכירות וחבורת הניאנדרטלים שמאיישים את רוב מוקדי שירות הלקוחות.
אני לא משתמשת במונח "אנשי שירות", מהסיבה הפשוטה שאלה כמעט שאינם קיימים בארץ. כאן יש בעיקר חבורה של אנשים (אני נדיבה בטרמינולוגיה שלי הבוקר. כנראה תוצאה של 10 שעות שינה), שמקבלים כסף על כך שהם מבהירים לך באופן הכי חלאתי שאפשר שמעצם קיומך כלקוח אתה מפריע להם להתחמק מביצוע העבודה שלהם. ובנוסף רובם גם ינסו להסביר לך שהם יודעים הרבה יותר טוב ממך מה אתה צריך, מה בעצם ביקשת, ולמה אתה אשם בכך שאתה לא מרוצה מהתוצאה. כן, אני מודעת לכך שלא כל אנשי-הכל-חוץ-משירות הם כאלה, וגם לכך שבמקרים רבים החלאתיות נובעת מטמטום יותר משהיא נובעת מרוע, אבל התוצאה היא אותה התוצאה: ההיתקלויות עם רוב אנשי-נביא-לך-שירות-באמאמא-ש'ך הופכת את חיי השגרה של אזרח ישראלי ממוצע לגיהנום. (או מה שנשאר מחיי השגרה כשמורידים את כל האספקטים גדושי האדרנלין של ההווי המזרח תיכוני).
על כל פנים, עמדתי לי בתחנת האוטובוס שבה אני עומדת בכל בוקר. כאן אבקש קלוז-אפ על המספר 47, שמופיע בבירור, שחור על-גבי צהוב על השלט המפרט את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה. לפעמים השלטים האלה נוטים להישחק, והמספרים דוהים, אך לא כאן. כאן המספר 47 נותר גלוי ובולט כמו זוג האספקטים העיקריים באישיות של פמלה אנדרסון. הוא מתנוסס בגאווה על השלט, כמו הרעמה הורודה המלאכותית של ניקי מינאז'. פאק, הוא יותר מודגש מהרווח בין השיניים הקידמיות של מדונה ויותר שחור מחוש ההומור שלי. בקיצור, הבהרנו את הנקודה: הוא שם. ולרוב אין לי הזיות. טוב אולי חוץ מתקרית מביכה אחת עם כמה (עשרות) שפני סלעים. אבל זה כבר חורג מתחומי הדיון. (והשפנים היו שם, גאדדמיט!)
והנה מתקרב לתחנה האוובוס שלי, קו 47 בכבודו ובעצמו. כמו שמבטיח המספר שעל השלט בתחנה (נו, הציצי של פמלה, זוכרים?). האוטובוס מתקרב לתחנה, מאט... וממשיך לנסוע! אני רצה אחריו, דופקת על הדלת בזעם, והנהגת פותחת את הדלת. היא לא מתנצלת, לא מודה בטעות שלה, אלא מודיעה לי שאני זו שעומדת בתחנה הלא נכונה. בשלב זה אני כבר רותחת מזעם. לטעות זה דבר אחד. אבל להאשים אותי בחוסר היעילות שלך זה דבר שונה לגמרי. כאן עולים לנגד עיני הנהג של דן שעבר על פני התחנה שעמדתי בה, המשיך לנסוע והעז לצעוק עלי שלא עמדתי בתחנה, אחרי שפתח את הדלת מחשש שאחרת הג'ינג'ית המטורפת עם העשן העולה מהאוזניים תרסק אותה במו ידיה הדקיקות; והנהג של מטרופולין שלא עצר לי פשוט כי התחנה היתה תפוסה על-ידי אוטובוס אחר ולא התחשק לו לחכות שהוא יזוז; וכל הנהגים שהורידו אותי תחנה אחת מאוחר יותר כי התעלמו מהעובדה שצילצלתי, ואחר כך צעקו עלי שאני צריכה לצלצל לפני התחנה. והנהג שלא עצר בתחנה כשראה אדם מבוגר רץ ונופל (בגבולות התחנה), וכשנוסעים אחרים עצרו את האוטובוס, אמר שמי שלא עומד בתחנה לא מעניין אותו (הבהרתי לו שעם גישה כזאת הוא צריך לעבוד בזבל ולא עם אנשים, אבל משהו אומר לי שבאותו לילה לא הדירו את שנתו חרטות על בחירת הקריירה שלו. ובטח שלא על האדם שנפל כי הוא אפילו לא האט כשראה אותו רץ.) ועוד אינספור סיפורים מהסוג הזה שחדלו זה מכבר מלהפתיע אותי, אך לעולם לא יחדלו להרתיח אותי.
"את אמורה לדעת באילו תחנות הקו שאת נוהגת בו צריך לעצור," עניתי לנהגת, בלי להרים את הקול, אך בלי שום מאמץ להסתיר ולו מעט מהארס בקולי.
ואז האשה הזאת, שהתחילה את השיחה כשהיא גוערת בי על כך שאני לא עומדת בתחנה הנכונה (למרות השיניים של מדונה וכל אוסף הפאות ההזויות של ניקי מינאז'), אמרה משהו כל כך מגוכח, כל כך עלוב ואידיוטי, שהמשכתי לצחקק כל אותו היום כשנזכרתי בזה. הנשמה הטובה החליטה ללמד אותי שיעור חשוב בחיים. לשפר במקצת את מידותי הקלוקלות, שנרכשו במשך רבע מאה של קיום אפרורי בקרב האנושות.
"דבר ראשון," היא אומרת בטון שהרכזת שלי מתקופת התיכון היתה יכולה להתפאר בו, "את לא מכירה אותי, אז אין לך זכות לשפוט אותי." וואו. עמדתי לפרוץ בצחוק. מול הפנים שלה. תוך שאני מתגלגלת על הרצפה. וסודקת כמה צלעות. ומשתינה במכנסיים. מסתבר, שכדי להבין אם היה עליה לעצור בתחנה או לא, הייתי צריכה לקרוא את הביוגרפיה המלאה שלה. עם כל הערות השוליים והנספחים. ואולי גם לעיין ביומן שלה, ובתיק הרפואי, ולראיין את המטפלות שלה מתקופת הגנון.
"אני מכירה את הקו מספיק טוב כדי לדעת שלא עצרת בתחנה שהיית צריכה לעצור בה," אני משיבה, וממשיכה הלאה לתוך האוטובוס, בלי לשמוע אפילו מה היה דבר החוכמה השני שעמדה להגיד. לו נשארתי להקשיב, הייתי עשויה באמת להתחיל לצחוק לה בפנים. וזה לא מנומס.

הפסקת טילים, ובחזרה למחשב

אתמול ירו טילים על תל-אביב, לראשונה מאז חורף 1991. הפלאשבקים מאותו חורף כוללים חרדה מעורפלת של זעטוטה בת 3, שלא מבינה מה בדיוק הולך, אבל כועסת על האיש עם השפם השחור העבות (שלא להתבלבל עם האיש המבוגר עם השפם האפור הקטנטן, זה משלנו), ואת הגליל החום הדוחה של נייר הסלוטייפ. והדלי במטבח, למקרה שאצטרך פיפי. והמסכות השחורות דמויות הגולגולת שהפכו את ההורים שלי למפלצות מתנשפות. ושק הניילון הגועלי, שבכלל לא דומה לברדלס, ושצריך לשים אותו על הראש. שוב, בגלל האיש הרע עם השפם השחור. וכוספאות הקרטון המאורכות שצריך לקחת לכל מקום, כך שעכשיו אבא חוזר מהעבודה עם קופסת קרטון ביד אחת ותיק המסמכים השחור שלו ביד השניה. לא זכרונות אימים של אדם מבוגר בעת מלחמה, אלא תחושה כללית של חוסר בטחון וחוסר הבנה. משהו אפל שמשפיע איכשהו על העולם שלי, אבל אני לא מסוגלת לקלוט איך בדיוק.
ואתמול? אתמול יום העבודה שלי לא הפך ללחוץ יותר או מעיק יותר עקב הטילים. בעיקר התעצבנתי שאצטרך להישאר עוד יותר מאוחר כדי להספיק לסיים את כל מה שהיה עלי לסיים. תחושת הלחץ המעיקה כבר הייתה שם מראש, הטילים פשוט התלבשו על מאגר קיים. שמעתי שאין נפגעים, שירושלים בסדר (שם מתגוררים פפרל-אמא, פפרל-אבא, האח פפרל ופפרלון ג'וניור. המשפחה שלי היא הדבר היחיד שאני אוהבת בעיר הזאת, וחשוב לי לדעת שיקיריי בטוחים. את ערסדויסלנד הארורה אני מסרבת בתוקף להעלות על ראש שמחתי, אל ראש מעייני, או אפילו אל פסגת הלחי השמאלית של ישבני), שהחבר היקר שלי מחוץ לעיר ושאפילו לדירתי שלום, וחזרתי לעבוד. פשוט אין לי מקום לעוד דאגות. (מה שלא אומר שהמצב אינו מדאיג, אני מציגה כאן רק את נקודת המבט המיקרוסקופית שלי).
אפילו לא היו לי שום הערות פוליטיות בנידון. בעיקר כי אין לי חשק וכוחות לויכוחים, ופוליטיקה תמיד גוררת ויכוחים. בתור ביטחוניסטית ליברלית, בכל הנוגע לסוגיות בטחוניות הדעה שלי תמיד תהיה שונה מזו של רוב חבריי. יש לי הרבה יותר במשותף איתם מאשר עם הרוב המכריע של אנשי הימין, ואני לא נכנסת לדיונים פוליטיים עם חברים, כי הדרעק הזה לא שווה את החברות שלנו. כאן אומר שאני מאמינה ותמיד האמנתי בחיסול מחבלים. ואני מודעת לעובדה שביבי לא עודד את החמאס לתקוף את הדרום, שנמצא תחת אש רצופה פחות או יותר כבר למעלה מעשור. אני לא אוהבת את ביבי, אין לי פוסטרים שלו בחדר השינה ואני לא מתכוונת לבחור בו, אבל אני מבחינה בין ניצול מצב מחורבן למטרות פוליטיות לבין הפיכת מצב טוב למצב מחורבן לאותן מטרות. אני לא כועסת על מי שחושב אחרת, כל עוד מדובר באנשם אינטליגנטיים שיש בסיס רציונלי לטענותיהם, וחבריי הם אנשים כאלה. אני יודעת שבנושא הזה אני לא אשכנע אותם, והם לא ישכנעו אותי (ואני לעולם לא אנסה, כי אני ממש לא בטוחה מי מאיתנו צודק, ואם בכלל יש צודקים וטועים. המצב מסובך ומחורבן מכדי שניתן יהיה לתפוס אותו במונחים של שחור ולבן). אני כן כועסת על אלה שמפרסמים פוסטים ארסיים ונוטפי שמחה לאיד על כך ש"הנה, עכשיו גם השמאלנים התל-אביבים תחת אש! נראה אם תוכלו להישאר יפי נפש עכשיו?!" יש לי רק תשובה אחת לאנשים האלה: "אוי, סתמו!" הם אידיוטים. מסיבות ברורות. ואני לא אוהבת אידיוטים. מסיבות ברורות.
ועכשיו הרבה יותר מציקה לי העובדה שנראה שהרסתי מנורה יקרה של איקאה שמאד אהבנו. לא כי המנורה יותר חשובה לי מתושבי הדרום (ועכשיו גם המרכז, כלומר: גמאני גמאני!), אלא כי היא פה לידי, ממלאת אותי ברגשות אשם. אז עם כל כך הרבה פאקים מובנים משלי, איפה יהיה לי מקום לאחסן פחד מטילים? או דאגות לגבי איראן? או לגבי השתלטות המונית של גרבילים על העולם?

Be afraid. Be very afraid

לבקשת הקוראים. חתול.

לבקשת הקוראת WebKat להלן ציור של חתול. מקווה שהוא די חתולי לטעמך. קוראים לו אלברט.

קומיקס- Smells and Sensitivity

פרויקט נוסף שהיה אצלי בתכנון כבר זמן מה, הוא קומיקס משל עצמי. אז, הנה הקומיקס הראשון שיצרתי במו ידי. מבוסס על שיחה אמיתית שניהלתי עם בן זוגי באוטו. כלומר, לא- זה זוג חברים שלנו שקוראים להם... קני וג'וני, ואנחנו בכלל בקושי בקשר איתם....

מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

והרי הפרק השלישי של עלילות מכון שווינעדרעק. בעיקר בשביל עצמי- כדי לשים דברים בפרופורציה לפני עוד יום ארוך ומתיש במשרד. זה אפילו עובד. כמעט.

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

שוב אותה דיסאוריינטציה טורדנית, יובש בגרון ודכדוך תת-הכרתי של מוח מיוגע. כל הסממנים של האנגובר בלי טיפת אלכוהול בליל אמש. סתם עייפות כרונית ויאוש קיומי. מבט ישנוני בצג הפלאפון הצף מול עיני מראה שמסיבה לא ברורה התעוררתי מעצמי שעה לפני לורדי. בין ערפילי מוחי צפה לאיטה מחשבה שזיק של תקווה בצידה. אם אצא מוקדם, אספיק אולי לשבת לכוס קפה בתחנה המרכזית לפי הצלילה לגיהנום. כוס קפה שתהיה ככל הנראה גולת הכותרת של השבוע שלי.

אבל אחרי שאני גוררת את עצמי במורד המדרגות, ממלמלת 'בוקר טוב' קודר ומחממת דייסה, תחושת הזמן שוב נעלמת ואני נשאבת לתוך מציאות אלטרנטיבית של לימבו ניצחי. הדבר הבא שאני מודעת אליו הוא קערת הדייסה הריקה והקרה והשעון המורה 10:30. אצטרך להסתפק בעוד כוס קפה מהיר הכנה בבית. אבל אולי לפחות אגיע בזמן. הנבלה אמור להיות בישיבה עד 15:00 וחבל יהיה לאחר ביום כזה ולפספס שלוש שעות שלמות של אושר יחסי, או לפחות יאוש יותר נוח.

אני מתגנבת למשרד באיחור מינורי של 10 דקות. מגניבה מבט חטוף לעבר כלבת הבראטס וחווה רגע של הזדהות עם גברים שמעדיפים להסתכל במחשוף ולא בעיניים- במקרים מסוימים המבט שתקבל בחזרה משם יהיה אינטליגנטי הרבה יותר. במקרה שלה, זה לפחות משתלם- הנוף מהמרפסת די מרשים. לו הייתי גבר, לפחות יכולתי להינות מהאספקט הזה של העבודה. הבעיה האמיתית בכל הסיפור היא שהיא רק נראית כמו בימבו סתומה. למען האמת, בראש הקטן שלה יש בדיוק מספיק תאי מוח לתחזק את הביצ'יות שלה. היא מסוג הנשים שיודעות לא רק איך לנענע, אלא גם מתי ובשביל מי. לזרום זה לא מספיק. צריך להיות גם כיוון לזרימה.

"שלום ג'ני,” אומר הפרצוף שמעל המחשוף. אני מעבירה את המבט לערימת הניירות על השולחן. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זו תביעה על הטרדה מינית. “אני רוצה שהיום תסיימי עם כל התיוק שנשאר. חשוב לי שתעשי את זה לבד כדי שתלמדי. אם יש לך שאלות, אני פה. אני באמת רוצה לעזור לך כדי שכל העסק יעבוד.”

כתר הקוצים הולם אותה בערך באותה מידה שבה בייבידול תחרה היה הולם את חנה לאסלו. נפש האמן המיוסרת שלי מסרבת להשאיר דימוי נאה זה ללא ייצוג גרפי הולם. אני מנערת אותו ופונה אל ערימת הניירות שעל השולחן שלי. מיילים למחיקה. עבודה פשוטה ומונוטונית, ויחסית לשאר מטלות הלשכה לא בלתי נעימה. למרבה הצער, ההנאה שבניקוי המיילבוקס מפסולת מיותרת תיאלץ להידחות לטובת משחק מחבואים מייאש עם מאות הקלסרים השורצים בכל רחבי הלשכה.

אני מזיזה את ערימת הדפים ומגלה ששטח השולחן הצטמק. הסיבה מתגלה במהרה. שני קלסרים עצומים משתרעים בעצלתיים בין ערימת הדפים לתיבות הפלסטיק שאמורות לאחסן את הניירת שמציפה כל פינה פנויה במשרד.

"מה זה?”

"הקלסר של התוכנית לשילוב נוער בדואי במערכת החינוך שלא מצאת אתמול- רציתי שתראי שהוא קיים ותזכרי איפה הוא נמצא. המקום שלו הוא בחדר של דיק, מדף E45, בדיוק כמו שכתוב בקובץ תיוק...”

"אבל אתמול עברתי על כל המדף, הוא לא היה שם...”

"נכון. כי הוא היה על השולחן של דיק. לפעמים הקלסרים האחרונים שהוא משתמש בהם נמצאים אצלו על השולחן או על הארונית ליד. זה חשוב מאד שתגדילי ראש ותבדקי גם במקומות האלה. זוכרת שדיברנו על זה?”

העניין הכואב הוא שבדקתי. באמת ובתמים ניגשתי לערימת הזבל בחלקו האחורי של החדר שמתחתיה נמצא מקומו המשוער של שולחן המנכ"ל האגדי. אפילו ראיתי פינת רהיט מבצבצת מבין הניירות ומושבות העובש שכבר הספיקו להקים פדרציה ומתכננות להכריז על עצמאות בחודשים הקרובים. אבל אולי היה זה רק חיזיון שווא, תעתועי דימיון שאינם אלה תולדה של שמועות ואמונות תפלות. על כל פנים, התקרבתי לשם ואפילו הזזתי כמה ערימות דפים תוך חירוף נפש הירואי, כשאני משתדלת בכל מעודי שלא להביט בגופתה המרקיבה של המזכירה הקודמת. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, חשפתי את עצמי השד יודע לאילו זיהומים שכביכול כבר כלו מן העולם. הכל לשווא. חשפתי מטרופוליס משגשג של חיידקי כולירע ואפילו שניים-שלושה מאחזים של שחפת, אבל לא את הקלסר הארור.

"אוקי, ומה עם הקלסר השני?”

"דיק אמר שהוא רוצה שזה יהיה אצלנו בינתיים. זה משהו שהוא יעבוד עליו בהמשך היום. צריך להזכיר לו.”

"אבל יש לו פגישות עד סוף היום...”

"צריך לנדנד לו בין לבין. והוא גם יחזור מוקדם מהישיבה במשרד האוצר. עוד שעה הוא יגיע. הוא לא רצה להישאר עד הסוף.”

יש לי חשק עז לייבב בקול רם. ולדחוף את שני הקלסרים יחד לאחד הפתחים שמשמשים את הגמדה המצועצעת לקידום האינטרסים שלה. רצוי תוך כדי שפשוף פרצופה הבובתי להחליא בין שלל המושבות על השולחן של דיק. במקום זה אני ממלמלת משהו על ההבדלים המינוריים בין השולחן שלי לבין מזבלה ומניחה את הקלסר האמור (משהו על יוזמה חדשה להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-ישבני-כולו-התרגשות) על כיסא פנוי.

ברגע שאני נוגעת במסמך הראשון בערימת הניירת, הטלפון של המשרד צווח. סיגלית בדיוק הספיקה לדדות שנייה קודם לכן לעבר השירותים, כך שהכבוד לענות נופל בחלקי.

"אז מה יש לי עכשיו ביומן?” צווחת השפופרת לתוך האוזן שלי.

"שנייה, אני אבדוק.”

"לא, אבל אין לך את זה מול העיניים? רגע, מי זה?”

"ג'ני. אני כבר בודקת ביומן שלך, דיק.”

"איפה סיגלית? היא לא שם?”

"סיגלית בשירותים.”

"אז למה היומן שלי לא פתוח אצלך? את צריך תמיד להיות מעודכנת בסדר יום שלי. זה מהדברים שאת חייב להתעדכן ברגע שאת מגיעה. את מבין אותי?”

כשהשפופרת נעוצה בין האוזן לכתף, אני מפלסת לעצמי מעבר בין הדפים, לעבר העכבר. הלז קם לתחיה ומתחמק מבין אצבעותי בעוד אני מנהלת מאבק איתנים בחזית השפופרת. בחזית השלישית, בה מתנהלת מלחמת החפירות המתישה מול האויב המרכזי, אני מהמהמת בהסכמה מאחורי חומת שקי החול, הרועדת תחת מטח טילי ההוביצר.

"לא אז תגיד לי מה שאמרתי עכשיו שאני אראה שאת מבין.”

בעיני רוחי אני רואה אותו נעצר פתאום. היד המצמידה את מכשיר הבלקברי לאוזן המקומטת רועדת. הפנים החיוורים מאדימים ומתכווצים בעווית של כאב. הבלקברי נשאר קפוץ עוד שניות מספר בין האצבעות הלבנות, וצונח אל המדרכה בקול נפץ. הידיים לופתות בכוח את בית החזה. האצבעות המעוקלות ננעצות באריג האפור של הסוודר. הפה נפתח ונסגר בתזזיתיות, כמו פיו של דג שנפלט אל החול והפנים המקיפים אותו נצבעים בגוון לבן אפרפר, כצבע בטנו של אותו דג. מתוך הגרון הזקן בוקעים קולות חרחור ושיעול. טיפות של קצף אדמדם מבצבצות מבין השפתיים הרוטטות. הקצף מצטבר בזוויות הפה וניגר על הסנטר הרפוי. עיני הלטאה הבולטות שלו מתרחבות ומתנפחות בין קמטי העפעפיים האדומים. נראה שעוד רגע הן ייצאו מחוריהן ויתנפצו על עדשות המשקפיים בפרץ של נוזל מוגלתי סמיך.

הוא מתכופף, רועד כולו. כעת הדם כבר ניגר בחופשיות מפיו הפעור. המשקפיים העבים נופלים אל הקרקע ומתרסקים בקול. הפנים המעוותים משתקפים בזגוגיות המנותצות, המעוטרות כעת אף הן בנתזי דם.

עם כל חרחור הוא גוחן קרוב יותר אל המדרכה. כל ניסיון לנשום מקרב את התולע הזקן למקומו הטבעי. הלחיים השקועות מתחילות להעלות גוון סגלגל ומתכסות ברשת כחלחלה של כלי דם זעירים. הצוואר מתנפח לכדי טופוגרפיה מרתקת של עורקים בולטים ועמקים קמוטים. השיעול הבא מפר סופית את שיווי המשקל של הדמות השפופה והזקן האומלל קורס בין שברי הזכוכית. הללו ננעצים בין קמטי פניו, המוטלים כעת בשלולית קטנה של דם. השלולית מתפשטת אט אט, שולחת גרורות מזדחלות אל בין אבני המדרכה...

"הלו?!... את שומע אותי? הלו?...”

צווחת החזיר הצורמות קורעות את אריג הפנטזיות העדין לגזרים ומטיחות אותי בכוח אל רצפת האבן של המציאות.

"כן, עכשיו אני שומעת. פשוט קודם לא שמעתי אותך משום מה.”

"יש איזשהו בעיה עם הטלפון? הלו?! את שומע?!!!”

"כן, כן, אני שומעת. לא, אין שום בעיה, פשוט קודם לא שמעתי כל כך טוב. עכשיו אני שומעת טוב. הכל בסדר, דיק.”

"למה קודם לא שמעת? אז צריך לדבר עם מוטי שיבדוק את זה. את שומעת? תתקשרי למוטי ותגידי לו שיש בעיות עם הטלפון ושצריך לבדוק את זה.”

"אבל אין בעיות עם הטלפון...”

"לא, אם לא שמעת קודם סימן שמשהו לא בסדר. צריך לבדוק את הדברים האלה. כי זה הדברים הקטנים שחשוב שיעבדו פיקס כדי שהלשכה תעבוד בצורה הכי יעיל שאפשר.” והשיחה הזאת היא ללא צל של ספק התגלמות היעילות. שמוק.

"אוקי, אני אדבר עם מוטי ואגיד לו שיטפל בזה.”

"אז מה יש לי עכשיו ביומן? סיגלית שם?”

"סיגלית בשירותים, כבר אמרתי לך.”

"אני כאן. הכל בסדר? מי זה בטלפון, דיק?” מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את הציוצים שלה מאחורי גבי. אני מסתובבת באנחת רווחה.

"כן, הוא רוצה לדעת מה יש לו עכשיו...”

"מי זה שם? עם מי את מדבר עכשיו?”

"סיגלית...”

"אה, אז היא שם? אז אמרת שהיא לא שם. אז לא. אז תן לי אותה.”

אף פקודה של מנכ"ל מטורף מעולם לא בוצעה בכזו תחושת סיפוק.

נראה שהתיוק יאלץ להמתין לזמנים שקטים יותר, מתישהו בימים המנומנמים שאחרי האפטר-פארטי של אחרית הימים. אני מדפיסה לעצמי עותק של סדר היום של הוד שמוקיותו בזמן שדעתה של הסוהרת הראשית נתונה כולה לאונס המנטלי מצידו השני של הקו.

השעה 12:40. הפגישה הבאה של הטינופת-מתחתית-פח-האשפה היא רק ב-15:00. ככל הנראה היצור יכבדנו בנוכחותו המצחינה כבר בעשר הדקות הקרובות. מאותו הרגע ועד לתחילת הפגישה אין מנוס משהייה במחיצתו. הידד לפרויקט להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-אחורי-מטים-אוזן-בעניין. אני פותחת את תיבת הדואר הנכנס ומתחילה להדפיס בתזזיתיות את כל המיילים שטרם נקראו. הרי לכם יעילות משרדית לתפארת מדינת קונגו.

ברקע סיגלית ממשיכה להסביר לשפופרת הטלפון את סדר היום של הלשכה, למרות הצווחות הבלתי פוסקות מצדו השני של הקו, שנשמעות בבירור ברחבי החדר. כעבור דקה היא מנתקת, אבל הצווחות לא פוסקות.

"טוב. שלום. אז מה יש לי עכשיו?” הפעם הקול מגיע מאחורי גבי.

לפני שאני מספיקה לפצות פה, סיגלית כבר חוזרת מילה במילה על ההסבר המפורט שנתנה דקה קודם לכן בטלפון. והוא מקשיב בארשת רצינית, כאילו מעולם לא שמע על התוכניות שהיא מתארת. כשהיא מגיעה לשעה 17:00, הוא עוצר אותה בצווחה פתאומית, תוך שהוא משליח על שולחני ערמת דפים המכוסים בכתב ידו הסהרורי. “אוי! אוי! תשיג לי מיד את דפנה! עוד לא דיברתי איתה על הדוח של באר שבע! עכשיו תעשה את זה!” ועיני האמפיביה העמומות שלו פונות לעברי.

אני פונה בצייתנות לרשימת הטלפונים, כדי למצוא את המספר של דפנה.

"לא! מה את עושה עכשיו? אמרתי שדבר ראשון תתקשר לדפנה!”

"אני צריכה למצוא את המספר שלה בשביל זה, לא?”

"בסדר. אז לא! אז למה את לא עושה את זה ברשימה שבמחשב? את כבר יודעת איך להשתמש בה? אם לא חשוב מאד שסיגלית יסביר לך איך להשתמש בה.” סודות פתיחת רשימת אנשי הקשר של אאוטלוק כבר הועברו אלי ישירות מפי האורקל, תודה ששאלתם.

"אני יודעת להשתמש בה. פשוט הדף כבר כאן ויש את המספר שלה...”

"לא,” מתעקש בן שיחי האצילי. “זה הרבה יותר יעיל לבדוק ברשימה שלי במחשב. אני רוצה שסיגלית תעביר לך הדרכה על זה אם זה לא מספיק ברור. חשוב שתדעי את הדברים האלה.”

כשהאצבע שלי כבר על השם של דפנה על דף הנייר, אני פונה חזרה למחשב וניגשת לאאוטלוק. השכר שלי לא תלוי ביעילות הלשכה, אני מזכירה לעצמי. זה כמעט פועל. אני נותרת כמעט רגועה לנוכח האטימות השולטת. זה הדופלגנגר שלי שמשסף את הגרון המקומט בעזרת סיכת בטחון, לא אני.

"מה, את לא מוצאת את זה?” יהיה צורך ביותר מסיכת ביטחון דמיונית כדי להשתיק את בור השופכין הזה.

"שניה, דיק. בקושי פתחתי את האאוטלוק...”

"אבל את יודעת איך לחפש? כי חשוב שתדע את זה.”

"אני יודעת איך לחפש, זה לא יהיה מהיר יותר מזה שתשאל כל חמש שניות אם מצאתי.”

הוא פולט צחקוק עצבני וחסר הומור, מלווה בגיהוק מרעיד קירות. מבטו לא עוזב לרגע את המסך שלי. היד על העכבר מתחילה לרעוד מזעם.

"זה ב-צ', כן? דפנה צימרמן. את מוצא את זה?”

"דיק, אני מאד מבקשת שלא תפריע לי. אני אמצא את זה ואתקשר אליה.”

"אבל מה הבעיה? אם את לא יודע להשתמש בזה אולי שסיגלית תעשה לך הדרכה.”

עם כל רגע יותר ויותר מתחשק לי להדריך את המקלדת אל תוך הצלעות שלו.

במאמץ על-אנושי אני מרכזת את כל תשומת הלב שלי במסך. לרגע האותיות והמספרים מפסיקים להתרוצץ מול עיני הסמאות מכעס ויאוש. שיחכה הבן זונה, אני מזכירה לעצמי. כל טיפת לחץ שלו משחקת לטובתך, מקרבת קצת את הסוף של החלאה. קחי את הזמן. תחייכי ותייחלי לשבץ. תהני מהרעד שלו, הוא סובל. תשאבי את מעט ההנאה שאת יכולה לקבל מהגיהנום הזה.

נשימה עמוקה, חיוך דבילי של אושר מזויף, והמספר מול עיני.

"אולי תסתכל ב-ד'...”

"לא, הנה דיק, כבר מצאתי.”

"אז מה היה הבעיה?”

"שום בעיה. בוא נתקשר אליה." מנסה להתחמק באלגנטיות מלופ נוסף של מלל מונגולואידי. אם עד עכשיו לא היו לי טיקים עצבניים, זה הזמן לפתח.

"לא, חשוב שנדע מה מעכב אותך, כדי שנוכל לטפל בזה.”

"מעכב אותי זה שאתה עומד מאחורי ומלחיץ אותי. זה מפריע ואני לא יכולה לעבוד ככה.” בלי לחכות לתגובה, אני תופסת את שפופרת הטלפון ומחייגת.

"אבל מה זה קשור?...”

"דיק, דפנה בטלפון.”

ושהיא תתמודד עם הפסיכוזות שלך, חתיכת טינופת.

בהבזק נוסף של מחשבה מהירה, מעין אינסטינקט הישרדותי שבקושי הייתי מודעת אליו, אני מעבירה את השיחה לחדר שלו. Go fetch, בן זונה. אני אפזר את המעיים המצחינים שלך בכל רחבי החדר לפני שאתן לך לגעור מעלי עם שפופרת הטלפון שלי למשך חצי השעה הקרובה.

"העברתי אליך לחדר,” אני זורקת עם חיוך לעבר היד המושטת. תמרון לא רע בכלל, רק מה חבל שלמדתי אותו מניסיון מר ומבאיש.

צמד הזרקורים מן העבר השני של השולחן צורב זוג חורים בדף הנייר שאני מחזיקה בנחישות מול פני. לשם הפרוטוקול, פיסת יער הגשם ההרוסה שאני מחזיקה לא שייכת לערימת התיוק, אלא לערימת המיילים למחיקה. טרם הגיע היום האפל שבו אתרוצץ מרצוני החופשי בין מדפי הלשכה עם דפים כשהרודן נוכח, שמה עצמי מטרה נוחה למטח דרישותיו וגחמותיו. אם למדתי משהו בימי שהותי בתופת הזה, מעבר לגמישות המופלאה של זהותי המגדרית, זו שמירה על פרופיל נמוך. כישורים מסוג זה הכרחיים בכל ארגון שבו המכשול העיקרי העומד בפני תפקוד הלשכה הוא דרישות המנכ"ל.

המייל החמישי בערימת המחיקות מנפץ את אשליית המונוטוניות המבורכת. מתחת ל-X הגדול המעטר את ראש העמוד, מפוזר קומץ סימנים המזכיר במבט ראשון חתימה של רופא הלוקה בהתקף אפילפסיה, ככל הנראה בתחתית מרשם עבור עצמו. במבט שני אפשר להבחין פה ושם באות אקראית, ושילוב האותיות גורם לי להסמיק ולהחוויר באחת. ההוראות אומרות באופן חד משמעי שעל פיסת הנייר להישמר באזור מוצנע בגופה של אשה ממוצא אתיופי. מה גם, שעל אותו אזור להיות אדיר. יצא לי לקבל הרבה הוראות משונות וחסרות היגיון בחיי, רובן בין כותליו של מוסד ארור זה, אך כאן כבר מדובר בגחמה שהיענות לה עשויה לעלות לי במאסר. שלא לדבר על חוסר הנעימות שעשוי להיגרם לאותה אשה אומללה. ועל האופי הגזעני והסקסיסטי של הפקודה. ובכן, הפעם יהיה עלי לחרוג חריגה בוטה מנהלי המקום ולהפעיל שיקול דעת. גם אם פירוש הדבר הוא התאבדות מקצועית, לראשונה בחיי אהיה חזקה ואעשה את הדבר הנכון. דומם אעמוד במאבקי למען הצדק. אני מגניבה מבט זהיר ימינה ושמאלה ומחליטה שהגיעה העת לפעול.

בצעד חסר מורא של התנגדות אילמת, במטרה למנוע מבוכה למכון, לאתיופית ובראש ובראשונה לעצמי, אני מסתירה את המייל בקלסר המוקדש לכנס משרד האוצר בנושא שילוב העולים מאתיופיה (או בקיצור, כנס אוצר של אתיופים, אך בשום צורה לא כנס אדיר של אתיופית, או כל דבר אדיר אחר שלה).

אני מצחקקת ביובש ומדחיקה דמעה לזכרו של חוש ההומור שלי.