הפסקת טילים, ובחזרה למחשב

אתמול ירו טילים על תל-אביב, לראשונה מאז חורף 1991. הפלאשבקים מאותו חורף כוללים חרדה מעורפלת של זעטוטה בת 3, שלא מבינה מה בדיוק הולך, אבל כועסת על האיש עם השפם השחור העבות (שלא להתבלבל עם האיש המבוגר עם השפם האפור הקטנטן, זה משלנו), ואת הגליל החום הדוחה של נייר הסלוטייפ. והדלי במטבח, למקרה שאצטרך פיפי. והמסכות השחורות דמויות הגולגולת שהפכו את ההורים שלי למפלצות מתנשפות. ושק הניילון הגועלי, שבכלל לא דומה לברדלס, ושצריך לשים אותו על הראש. שוב, בגלל האיש הרע עם השפם השחור. וכוספאות הקרטון המאורכות שצריך לקחת לכל מקום, כך שעכשיו אבא חוזר מהעבודה עם קופסת קרטון ביד אחת ותיק המסמכים השחור שלו ביד השניה. לא זכרונות אימים של אדם מבוגר בעת מלחמה, אלא תחושה כללית של חוסר בטחון וחוסר הבנה. משהו אפל שמשפיע איכשהו על העולם שלי, אבל אני לא מסוגלת לקלוט איך בדיוק.
ואתמול? אתמול יום העבודה שלי לא הפך ללחוץ יותר או מעיק יותר עקב הטילים. בעיקר התעצבנתי שאצטרך להישאר עוד יותר מאוחר כדי להספיק לסיים את כל מה שהיה עלי לסיים. תחושת הלחץ המעיקה כבר הייתה שם מראש, הטילים פשוט התלבשו על מאגר קיים. שמעתי שאין נפגעים, שירושלים בסדר (שם מתגוררים פפרל-אמא, פפרל-אבא, האח פפרל ופפרלון ג'וניור. המשפחה שלי היא הדבר היחיד שאני אוהבת בעיר הזאת, וחשוב לי לדעת שיקיריי בטוחים. את ערסדויסלנד הארורה אני מסרבת בתוקף להעלות על ראש שמחתי, אל ראש מעייני, או אפילו אל פסגת הלחי השמאלית של ישבני), שהחבר היקר שלי מחוץ לעיר ושאפילו לדירתי שלום, וחזרתי לעבוד. פשוט אין לי מקום לעוד דאגות. (מה שלא אומר שהמצב אינו מדאיג, אני מציגה כאן רק את נקודת המבט המיקרוסקופית שלי).
אפילו לא היו לי שום הערות פוליטיות בנידון. בעיקר כי אין לי חשק וכוחות לויכוחים, ופוליטיקה תמיד גוררת ויכוחים. בתור ביטחוניסטית ליברלית, בכל הנוגע לסוגיות בטחוניות הדעה שלי תמיד תהיה שונה מזו של רוב חבריי. יש לי הרבה יותר במשותף איתם מאשר עם הרוב המכריע של אנשי הימין, ואני לא נכנסת לדיונים פוליטיים עם חברים, כי הדרעק הזה לא שווה את החברות שלנו. כאן אומר שאני מאמינה ותמיד האמנתי בחיסול מחבלים. ואני מודעת לעובדה שביבי לא עודד את החמאס לתקוף את הדרום, שנמצא תחת אש רצופה פחות או יותר כבר למעלה מעשור. אני לא אוהבת את ביבי, אין לי פוסטרים שלו בחדר השינה ואני לא מתכוונת לבחור בו, אבל אני מבחינה בין ניצול מצב מחורבן למטרות פוליטיות לבין הפיכת מצב טוב למצב מחורבן לאותן מטרות. אני לא כועסת על מי שחושב אחרת, כל עוד מדובר באנשם אינטליגנטיים שיש בסיס רציונלי לטענותיהם, וחבריי הם אנשים כאלה. אני יודעת שבנושא הזה אני לא אשכנע אותם, והם לא ישכנעו אותי (ואני לעולם לא אנסה, כי אני ממש לא בטוחה מי מאיתנו צודק, ואם בכלל יש צודקים וטועים. המצב מסובך ומחורבן מכדי שניתן יהיה לתפוס אותו במונחים של שחור ולבן). אני כן כועסת על אלה שמפרסמים פוסטים ארסיים ונוטפי שמחה לאיד על כך ש"הנה, עכשיו גם השמאלנים התל-אביבים תחת אש! נראה אם תוכלו להישאר יפי נפש עכשיו?!" יש לי רק תשובה אחת לאנשים האלה: "אוי, סתמו!" הם אידיוטים. מסיבות ברורות. ואני לא אוהבת אידיוטים. מסיבות ברורות.
ועכשיו הרבה יותר מציקה לי העובדה שנראה שהרסתי מנורה יקרה של איקאה שמאד אהבנו. לא כי המנורה יותר חשובה לי מתושבי הדרום (ועכשיו גם המרכז, כלומר: גמאני גמאני!), אלא כי היא פה לידי, ממלאת אותי ברגשות אשם. אז עם כל כך הרבה פאקים מובנים משלי, איפה יהיה לי מקום לאחסן פחד מטילים? או דאגות לגבי איראן? או לגבי השתלטות המונית של גרבילים על העולם?

Be afraid. Be very afraid