מזכירתו של פסיכופת- פרק 4

סוף השבוע הנפלא (אחח... אין כמו חוסר מעש מוחלט...) מגיע לקיצו, ולקראת עוד שבוע של שגרה משרדית אפלולית, להלן מנה נוספת של עלילות פפרל בממלכת שווינעדרעק. 

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 4

אני מספיקה למחוק עוד חמישה מיילים בטרם סבלנותה של דפנה פוקעת והגולם חופשי לשוטט שוב. האב הקדמון של ביבופ שועט לעברנו כשהוא נוחר ומצווח. חזיר בר שבפרצופו הושתלו עיני קרפדה מטורפת שבלעה מלוא הארגז פטריות פסילוסיבין. מי שיער שאי פעם אזכה לחזות במראה כה מלבב.

"דיק,” היודנראט קוטעת את פרץ הצווחות. “אתה צריך להספיק לעבוד היום על הכנס של הילדים האוטיסטים. יש לך זמן עד הפגישה עם חיים ב-15:00.”

"מה? חיים? אוי!... אוי, אז לא... אז... מתי יש לי פגישה עם חיים?”

"ב-15:00”.

"אז תעביר את זה ל-16:00, ומיד תתקשרי אליו...”

"ב-16:00 יש לך פגישה עם קלודין ושרי, וב-17:30 כבר מתחיל הכנס במשרד החינוך. הזמנתי לך מונית ל-17:00.”

"טוב, אז בוא תעזרי לי להתארגן. ואז יהיה לנו זמן לעבוד על הכנס של האוטיסטים.”

אני מוודאת שהמבט שלו מופנה לעבר היודנראט כשהוא אומר את זה. המבט לא בדיוק מפוקס, אבל נראה שזה הכיוון הכללי. אנחת הרווחה שלי נקטעת באמצע כשהמבט עובר אלי.

"בוא גם את. שתיכם תעזרו לי להתארגן.”

אנחנו קמות בצייתנות, תוך שהיודנראט עוקבת אחר תנועותי, לוודא שלא אנסה לברוח. נו באמת, אף אחד כבר לא סומך עלי. לו רק היו לי הביצים לברוח, הייתי מודיעה על התפטרות כבר מזמן. מה שבאמת צריך להדאיג אותך, הוא האפשרות שיום אחד לא אעצור בעצמי וארטש את ראש החרסינה שלך באמצעות שפופרת טלפון. רק אומרת.

אחרי חצי שעה של התרוצצות בחדר של דיק עם פיסות נייר ותיקיות, כשבראשי מתנגן פסקול מתוך סרט אילם של צ'רלי צ'אפלין, הניירת של הצורר מסודרת במידת האפשר, ואנחנו מוכנים לפנות לענייני שאר האוטיסטים.

דיק ממצמץ בשפתיו בסיפוק, וחוכך את כפות ידיו זו בזו, כזבוב שזה אך מצא ערימת גללים עסיסית במיוחד. אך בטרם יוכל לפצות פיו ולהכריז על מוכנותו לגשת אל המלאכה, מנחיתה פראו אלטסטנראט פצצה נוספת.

"טוב, אני יוצאת עכשיו להפסקת צהריים, אז ג'ני תוכל לעזור לך עכשיו, דיק. אם אתם צריכים משהו אני זמינה בפלאפון,” היא מצייצת.

הפסקות הצהריים של היונדנסלאט אורכת לא פחות משעה, פי שתיים ממחצית השעה המוקצבת לנו. מובן שאם אני מרשה לעצמי למתוח ולו במעט את קומץ רגעי האושר שרק לאחרונה התחלטי לנצל בקפיטריה הריקה של המכון כשאפי נעוץ בין דפיו שופעי החולניות של פולניוק, אני ננזפת. מה שלא מונע ממני להתעכב למחרת. לעזאזל, כל שניה מחוץ לגיהנום הזה שווה בעיני את מחירן של אלף נזיפות. אני גם מסרבת לקחת בחשבון את הזמן שייקח לי לשטוף את קופסת האוכל שלי, מהסיבה הפשוטה שלא יאפשרו לי לעשות את זה אחר כך. אז אם סופרים לי כל שניה כשאני קמה לשירותים או לשטוף תפוח, אני לא מוכנה לציית לחוקים הדרקוניים שלהם ולדחוס את כל צורכי מחוץ ללשכה בחצי שעה. ובכל מקרה נראה שביבופ סיניור והיודנסלאט אינם סבורים שעשו את עבודתם כראוי אם מיאנו לנזוף בי לכל הפחות אחת לשעה. המעט שאני יכולה לעשות הוא לספק להם סיבה.

אני חושבת שהזקן עצמו מפחד קצת מהכלבה הקטנה שלו, כי הוא לא מעז להתווכח איתה. הוא עומד במרכז החדר, המום ומתוסכל מעט מכך שהוא נותר לבד איתי. ובכן, ביבופ קשישא, חוששתני שזה הדדי. תתמודד.

"טוב, אז בוא נשב ליד המחשב שלי. אז, תפתח קובץ וורד. את יודע איך לפתוח קובץ וורד?”

לרגע הרעיון לענות בשלילה נראה לי מאד מפתה. להגיד שסיגלית לא הסבירה לי את זה ולהציע שנתקשר אליה, שתחזור מהר ותעזור לנו. אבל אני יודעת מה יהיה המחיר, ואני חוששת שסיגלית אינה זקוקה לסיבות נוספות לתעב אותי. ועוד סיבות מוצדקות, לשם שינוי.

באופן מפתיע, דווקא החלק הזה של העבודה, כשאני רק מקלידה מה שהזקן אומר לי, בלי חשיבה מיותרת מצד אף אחד מאיתנו, הוא יחסית מרגיע. כשהוא שקוע בעבודה, הוא עשוי לשכוח לרגע כמה מעט הוא סומך עלי. אני מצידי, כל עוד אני מקלידה מסמך ארוך אחד בלי לחשוב או להרגיש, מצליחה להדחיק את העובדה שהוא חתיכת טינופת גחמנית. הוא אפילו מתייעץ איתי קצת לגבי הניסוח. עובדה מדהימה נוספת שמתגלה לי בזמן העבודה על מסמכים, היא שהעברית הכתובה שלו אינה רעה כלל וכלל. מדי פעם הוא אמנם מתבלבל בין צורת הזכר לצורת הנקבה, ואני מניחה שלו כתב את המסמך בעצמו הייתי מגלה שגיאות כתיב כאלה ואחרות, אבל הוא מתנסח בבהירות וגורם לי לחשוב (לשניה בלבד) שאולי הוא לא כזה אידיוט אחרי ככלות הכל.

ואז השנייה הזאת עוברת, הוא משהק בקול ומורה לי להקריא לו, לאט ובבירור כל מה שכתבנו עד עכשיו. ושואל למה הפיסקאות נראות עקומות, ומבקש לשנות את הפונט. עכשיו השוליים של הטקסט נראים לו עקומים. אנחנו משנים את הגדרות המרכוז של הטקסט, הגדרות הפסקה, הרווחים בין השורות, גודל הפונט, וצורת קשקשי הדרקונים על המסך. שום דבר לא עוזר. אפילו הדרקונים, שמתחילים לנוע בחוסר נוחות ולפלוט סלסולי עשן דקיקים. באוויר החדר פושט ריח גופרית, והדרקונים הם לא הסיבה.

ניסינו קשקשים בצבעי זהוב בוהק, ארגמן לוהט ואף צבענו אותם בצבע הקסם א-לה-פראצ'ט. הוספנו לדרקונים בליטות, קוצים ואוזני ארנבות, ואפילו שינינו את הרזולציה של המסך. אבל רק כשהחזרנו את כל ההגדרות בחזרה למצבן הראשוני, החליט דיק שהעיצוב נסבל בעיניו.

עכשיו אפשר לחזור לשטויות כמו תוכן הדוח. אנחנו מספיקים לכתוב עוד פסקה בטרם סיגלית מופיעה בפתח החדר. שעה וחצי בלבד אחרי שהכריזה על תחילת ההפסקה שלה.

"ג'ני, לא שמעת את הטלפון מצלצל?”

בחיי שלא שמעתי. או ליתר דיוק, שמעתי והדחקתי. יש בלשכה השד יודע כמה טלפונים, אני לא יכולה לזנק בכל פעם שאחד מהם מצלצל. אלא אם כן הוא שלי. ולא הייתי ליד הטלפון שלי בשעתיים האחרונות, כי פקדו עלי לנטוש אותו ולהיכנס לחדר של דיק. כל הזין.

"לא, לא שמעתי.”

"איך זה יכול להיות? לא היית בלשכה?”

"הייתי כאן, בחדר של דיק".

"את צריכה להעביר את השיחות לכאן כשאת עובדת עם דיק והטלפונים לא מאויישים. את יודעת את זה.”

עכשיו אני יודעת את זה. כי עכשיו אמרת לי את זה, חתיכת כינת ערווה שורצת מחלות מין שכמוך.

"רגע, אז... מה הבעיה...?” מתערב ביבופ בן אלף האבות. “למה לא העברת שיחות לפה? את צריך לדעת שחשוב מאד שנענה לכל השיחות שאנחנו מקבלים כאן. אז... סיגלית לא הסביר לך...? זה בדיוק הדברים שאת צריך ללמוד...”

שוב ה"צריך" המזורגג הזה.

"טוב, אדע לפעם הבאה.”

"לא.. אז היית צריך כבר לדעת את זה. תמיד תשאל אם משהו לא ברור לך.”

"זה ממש לא בסדר מצידך. אנחנו עוסקים בעניינים מאד חשובים וחשוב שתמיד יהיה מענה טלפוני בלשכה,” ממשיכה היודנסלאט למקרה שהנקודה לא הובהרה דיה.

"רגע... את יודעת איך עושים את זה? סיגלית, אולי תסבירי ל... ל...”

"ג'ני, בואי אני אראה לך איך מעבירים את השיחות. ובפעם הבאה כשמשהו לא ברור לך, תמיד תשאלי. בשביל זה בדיוק יש לנו 4 שעות ביחד בלשכה.”

וכדי שתוכלי לנפח את האגו שלך כשאת מסבירה לי דברים בטון של מורה לחינוך מיוחד ונוזפת בי כמו שנוזפים בילד בן 5, ולפקח עלי ולהרגיש כמו נסיכת דיסני מזורגגת שמוציאה ציפורים ופרפרים מהתחת. כן, חומד, את פצצה בתור מזכירה. אה, סליחה, מנהלת לשכה, כלומר אובר-מזכירה. את המזכירה הכי מאורגנת עלי אדמות, את אלופת הייקום בשיחות טלפון לטווח ארוך וקצר כאחת. את לוז"רית לתפארת מדינת לוזר-לנד. ולא השמטתי את הגרשיים בפעם השניה בטעות. אני באמת חושבת שאם אלה הכישורים שגורמים לך לחוש עליונות על עולם ומלואו, זה עצוב. ודי לוזרי. ואת יכולה לגלגלי את כדורי הפינג-פונג שנעוצים לך בין הריסים עד שהם יקפצו מתוך הגולגולת החלולה שלך. הרזומה שלך מצטמצם לכדי ארגון פגישות ונענוע הישבן.

"אבל אני גם רוצה שזה יהיה ברור לך שאת חייב לדעת דברים כאלה. את הבנת?...”

אני מהמהמת, שוב ושוב, אבל זה לא מספיק. הבן-זונה הסאדיסטי צריך לשמוע את המילים. בטון רובוטי ותוך חשיקת שיניים אני חוזרת, מילה במילה אחרי הנבלה. בדימיוני כל הברה פוגעת בבשרם של אויבי, כמו כדור הולופוינט. הקליעים מרטשים רקמות, קורעים שריר וגידים, מנפצים עצמות. אני פוגעת בראש הבובה החלול והאוויר נמלא רסיסי גולגולת ונתזי דם זעירים. חלקיקי מוח מכתימים את התקרה ונתלים על נורות הפלורסנט. הבעת ההתנשאות שלה נעלמת בהבזק של בשר כתוש, פניה הופכות למיניאטורה של בית מטבחיים. אני מטיחה הברה אחר הברה אל ליבו של הזקן, מנפצת צלעות בעוד הלב העתיק פועם את פעימותיו האחרונות ומזרים קילוחי דם על השטיח האפור. למראה התמונות החיות הצבועות בגווני אדום עזים אני משננת את המנטרה הדבילית מתחילתה עד סופה, וכבר לא מתחשק לי לבכות. אני רואה את הדם, נהרות של דם, אגמים ואוקיאנוסים של דם. ואני מחייכת.