שקיעה

התחשק לי לפרסם, סתם כך בלי סיבה מיוחדת שיר שכתבתי לפני שנתיים, סתם כך, בלי סיבה מיוחדת.

שקיעה אדומה על מדבר עירוני-

שממה אנושית, חדה, מעורטלת-

בין גלים של אספלט ובטון היא טובלת,

בין סדינים באושים של ענק אלמוני.

פס דקיק של שני בין משבר לשחיקה

מעל רבבות של ראשים רכונים

מעל חזיתות מתקלפות של מבנים

הגומעים מהמון העוברים בשקיקה.

לחישות של תשוקה בין כתלים רעועים

חריקות מנעולים, צדודיות מרצדות

צעדים מתרחקים ודמעות חנוקות

בתוך בליל בין ערביים של חיים עלובים.

חזיון מדמם בין סדקים בחומות,

המונים בודדים מתפלשים באפר

צלמיות אפלות רומשות בכיכר,

בה האודם שוטף רסיסי אכזבות.

אל ים של אפאתיה בין שברי דיכאון

צוללת בלאט הגבירה החמה.

מודעות דהויות, מציאות עגומה

במחול מלנכולי אחוז שיגעון.

שבר בקבוק וחלקיק זיכרון

נצבעים בזהוב, בוערים, וכבים.

עוד שלהבת אחת, עוד ניצוץ אחרון

ואני שוב לבד בין שלטי הניאון.