שמש הבוקר הבהירה זורה אינספור אבני חן קטנטנות בין גבעולי הדשא הרטובים של גינת הבניין. קרניה מרצדות על פני השלולית העצומה, המכסה את רוב שטחה של החניה. ענן צמרירי בודד משוטט במרחב התכול שמעל, מחפש את המוני מכריו, שניתחו אמש ארצה במפל רציף של מי קרח גועשים.
דניאלה נרעדת קלות לזיכרון רעמי הלילה. האחרונים שבהם קרעו את רוחה שניות בודדות אחרי שאחיהם הברקים קרעו את חשכת הרקיע.
"תתעודדי, פצפונת. הכל יהיה בסדר." זרועו המוצקה של בעלה מגיחה תחת מרפקה. עמוד תווך עיקש שכולו עוז ועדינות.
פצפונת. כבר חמש עשרה שנה שהיא הפצפונת שלו. בפעם הראשונה שגבי קרא לה כך, הייתה בטוחה שהוא לועג לה. היא הייתה קרובה לקחת את תיק היד שלה ולברוח בסערה מבית הקפה.
זה לא שהיא לא אהבה את הגוף שלה. היא הייתה בחורה גדולה מאז שזכרה את עצמה. אלבומי התמונות הישנים בבית הוריה יעידו שבטרם הפכה לבחורה גדולה, הייתה פעוטה גדולה, ותינוקת גדולה.
עד שהובהר לה שהסביבה מעדיפה נשים קטנות ושדופות, תודעתה כבר הייתה מפותחת דיה כדי להבין שאינה רוצה להיות כזאת. היא ידעה שהיא יפה, כי כך סיפרו לה הוריה מגיל בו מילתם עוד הייתה עבורה תורה מסיני.
אבל בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה לתת לאף אחד ללעוג לה. ודאי שלא לאיש שאם יסתדרו הדברים כמתוכנן, יישאר לצידה לשארית חייה. מי שאינו מוכן לאהוב את כל המטר שמונים על שמונים קילו ועוד טיפה בפולקע שלה, לא זכאי למועמדות למשרה. ואם לא מדובר במועמד הולם, אין שום טעם לבזבז עליו זמן יקר. דניאל לא הייתה מהנשים שחוזרות לדייט שני אם אינה רואה חופה באופק.
אבל משהו בטון שבו אמר את המילה עצר אותה. אפילו הוריה לא דיברו אליה בטון כזה. היא חיפשה בעיניו את הלעג שלא מצאה בקולו, אבל לא היה שם דבר מלבד רוך. ואז היא הבינה מה שהיה כל כך ברור עבורו. למילה "פצפונת" לא היה גובה או משקל. רק חיבה גדולה מכדי להימדד במחשבון BMI.
"מתוקה שלי," הוא עוצר לרגע, נעמד מולה, חובק את מותניה ביד אחת. ידו השנייה, גדולה וחמימה, מלטפת את לחיה הסמוקה מצינת הבוקר. הוא לוכד את מבטה במבטו האפור הענוג. "אנחנו עומדים להיות הורים."
הגוש בגרונה מתחמם, אך אינו נמס.
נדמה היה לה, שבכל פעם שאמר את המילים האלה במהלך חמש השנים האחרונות, משהו בקולו הלך והתבלה. כנפיה הדקיקות של התקווה הלכו ונחלשו עם כל המראת שווא. בכמה המראות כאלה עוד תעמודנה בטרם יקרעו קרומיהן השקופים?
מזוודתה נעשית לפתע כבדה מדי. הגלגלים השחורים הקטנים נאחזים במדרכה בכל כוחם, משמע צימחו שורשים.
בטרם יספיק מוחה לעצור בה, דניאל שואגת את כל תסכולה אל הרחוב המנומנם. היא מופתעת מהזעקה יותר משהפתיעה את החתול השחור הגדול שישן על גג הג'יפ המשפחתי של האלטמנים מקומה שלוש.
היא בועטת בזעם בתחתית המזוודה, כדי לא לבכות. ואולי כדי לא לבעוט בבעלה על שלוות רוחו. עצם המחשבה גורמת לה לרצות לבעוט בעצמה.
מבלי לומר מילה נוספת, הוא עוצר את המזוודה שלו על המדרכה, מוודא שהיא יציבה וחוזר אל דניאל. הוא מלטף קלות את ידה, נוטל ממנה את הידית, ובתנועת נענוע קלילה משחרר את הגלגל העיקש. הוא מגלגל את המזוודה שלה בלי צל צלו של מאמץ לעבר זו שלו ומחנה אותה בצמוד אליה. משהציל את המצב, כהרגלו, הוא מחייך אליה את חיוכו השקט. כל מה שיכול היה להגיד כבר אמר. היא מנסה לחייך חזרה, אבל היא מרגישה את החיוך נעצר בגבולות שפתיה התחומות בקפידה. את עיניה היבשות ממשיכים לצרוב רסיסי היאוש.
המונית מתקרבת במורד הרחוב.
למה הוא תמיד מוכרח להיות יותר טוב, יותר חזק, יותר בוגר? למה היא מוכרחה להפוך כל דבר לתחרות?
"מתפנקים בחופשה, אה?" מתפרץ קולו של נהג המונית לחייהם.
"בוא נהרוג אותו," דניאל לוחשת-לא-לוחשת.
גבי מפנה את חיוך המגשר שלו אל עיניו הצוהלות מאטימות של הנהג.
"נסיעת עבודה," הוא מבהיר.
הנהג קורץ לעבר גדי כמבין עניין.
"האישה בבית בטח גם לא מי יודע מה מבסוטה, אה, גבר? בואנה, האמת מה זה תופס מאלה שיש להם גם היטלרית בבית וגם אחת לנסיעות עבודה. כבוד, למה אלה אין להן רחמים. אני, מה אני אגיד לך, לי מספיקה האישה שלי שבבית. לא מחפש עוד בעיות."
מבטו של גבי מתקרר בעשרות מעלות תוך שניה.
"עוד מילה אחת על אשתי," הוא מורה לעבר דניאל בהדגשה, "ואני מזמין מונית אחרת."
"יאללה, 'סעמק מה נסגר? קצת הומור, גבר…"
גבי מוריד את הטמפרטורה אל מתחת לאפס. הנהג מתכוון לומר דבר מה נוסף, אבל משהו בעיניים הקרות שמולו גורם לו לשנות את דעתו. דלת הנוסע נפערת בטריקה. דניאל מבחינה בתנועה קטנטנה תחת כתפי המעיל של בעלה.
אבל הנהג רק פותח את תא המטען ומשליך פנימה את המזוודות בזו אחר זו. הוא שותק כל הדרך עד לשדה התעופה.
"תודה," אומרות שפתיה של דניאל בלי קול כשגבי מתיישב לצידה במושב האחורי. כשמבטיהם נפגשים שוב, לחלוחית קלה מערפלת את ראייתה. היא ממצמצת אותה החוצה. הגדולים והחדים שברסיסים נשטפים יחד אתה. גבי עוטף את כף ידה בכפו העצומה. השתיים אינן מרפות את לפיתתן עד שהמונית עוצרת בכניסה לטרמינל.
בשמונה השנים הראשונות שלהם יחד, הם לא חשבו אפילו על ילדים. בשנה התשיעית כבר פחות הקפידו להיזהר, מוכנים לתאונה משמחת אם וכאשר תגיע. עד תחילת השנה העשירית הם כבר עברו לסטטוס "מנסים אקטיבית." הם ספרו בציפייה את הימים עד הביוץ הבא, מסמנים נקודות צבע זהירות על לוח השנה במטבח. אט אט, הציפייה הנעימה התחלפה בדאגה. כל חודש מחדש, זעמה דניאל על הגוף שאכזב אותה.
"שוב מדממת," הייתה מודיעה לגבי, פעם אחר פעם, בעניים אכולות אבל. הוא מצידו, היה מושך אותה אליו, תמיד באותו טקס קבוע, ולוחש באזנה: "אני לא יודע מה אתך, מתוקונת, אבל אני נהנה מהתהליך." ולרגע אחד שוב הכל היה בסדר, עד לביוץ הבא.
וברקע, תמיד אותו רעש בלתי נלאה. "נו, יש חדשות? למה מחכים? בקרוב אצלכם… קדימה, אתם לא נעשים צעירים יותר… השעון הביולוגי מתקתק…" אותן יבבות צחוק צבועים פראי. אותם מבטים חודרניים לעבר בטנה, אל תוך רחמה.
אחר כך התחילו התורים לרופאים. וההמתנה השוחקת לתוצאות הבדיקות. אפילו בללו לא הייתה כל נחמה. לו התגלתה בעיה כלשהי, אפשר היה לחפש פתרון.
אבל כמו להכעיס, שניהם בריאים. הכל מתפקד כראוי, המספרים כולם תקינים. הרופאים אופטימיים, מלאי חיוכים וחסרי דאגות.
"תתאזרו בסבלנות. הכל בעתו," הם מבטיחים. "אתם עוד צעירים. תיהנו מהשקט בינתיים."
השקט מתארך, נמתח כמו מסטיק עיקש בין המדרכה לסוליית הנעל. הסבלנות, מצידה, הולכת ואוזלת.
הם עוברים בקדחתנות מרופא אחד למשנהו. קרון אחר קרון, חולפת על פניהם רכבת אינסופית של פרצופים זרים, חדרי המתנה מורטי עצבים, מכשירי בדיקות מאיימים. השחקנים מתחלפים, אבל נוסח המחזה משתמר מילה במילה. רק עוד בדיקה אחת אחרונה, לוודא… ליתר בטחון ,,, לא לדאוג, כמובן. רק צריך להתאזר בסבלנות. והסבלנות כבר פוקעת, ונשאר ממנה רק הסבל.
הרופא הרביעי, או החמישי, שבודק את גבי מתחיל לדבר על איזושהי "אנומליה" קלה. הספירה תקינה, פשוט יש טיפונת תת-פעילות. אבל היו דברים מעולם. זה הכל גבולי, באמת.
"החברים שלך סך הכל קצת עייפים. נעשה עוד בדיקה אחת קטנה."
גם הוא חוזר על מנטרת הסבלנות, משמע שוננה יחד עם שבועת היפוקרטס.
הרופא של דניאל, מצידו, מעלה את הסברה להימצאות נוגדנים בגופה שדוחים את תאי הזרע של גבי. עצם האפשרות שגופה דוחה אותו, קוטע באיבה את עצם האפשרות ליצירת חיים חדשים, מעוררת בה חלחלה. איך הוא מעז, הגוף הארור, לערער על בחירתה של הנפש?
הבדיקות לא מצליחות לאתר נוגדנים. אין שום גורם מונע. אבל גם הריון אין. המסובב בודד וערירי, בלא סיבה שתצדיק את קיומו.
ההמראה מתעכבת. בנסיבות אחרות, הייתה דניאל מנצלת את המצב לעוד סיבוב בדיוטי. אולי בוחרת עוד זוג מגפי עור, מחדשת את מלאי שפופרות הקונסילר, קונה עוד בקבוק שאנל 5 לאחותה. היא עצמה שונאת את הריח המתוק, החזק עד מחנק.
אולי אפילו הייתה מפנקת את עצמה בבקבוק רמי מרטין. עכשיו משנואשו אחרי שנתיים של בדיקות ועוד שנתיים עם הפוגות של טיפולי הפריה, כבר לא תהיה לה סיבה להימנע מאלכוהול.
אבל התשישות הנפשית פשוט לא מותירה לה לקום על רגליה. כבר שעה שלא משה מכיסאה באולם ההמתנה, ומצידו של האיש שעבר אתה שבעה מדורי גיהינום כדי להגיע ליום הזה.
מחר הם יפגשו אותה. את הילדה מהתמונות שהראתה להם העובדת הסוציאלית. הילדה שיביאו אתם חזרה לארץ.
שם באוקראינה, ההפריה כבר התרחשה לפני ארבע שנים. לא מנעו אותה לא חוסר הרצון המוחלט של האם, לא האנונימיות של האב, לא העדר האמצעים, האהבה או התקווה.
בעוד הם עמלים על סיכוי להורות תחת השמש הקופחת של תל אביב, היא מחכה להם שם, בבית היתומים בקייב. קטנה, שברירית, אבל בריאה, חזקה ויפה עד דמעות. צחורה כפרח שלגיה שזה אך בצבץ דרך מעטה הכפור חסר הרחמים. שיערה זהוב כדבש, ואפה העגול הקטנטן משובץ נמשים בהירים. היא גבוהה לגילה, אמרו להם בעמותה. ועיניה גדולות ואפורות, בדיוק כמו של גבי. אפילו שם כבר יש לה. לנה. שם עדין וקליל, ומתנגן על הלשון כצליל פעמונים. לנה.
חודשים עמלו על הרי הביורוקרטיה. כל חייהם נבחנו בקפידה תחת מיקרוסקופ שירותי הרווחה. כל פרט בהיסטוריה הרפואית, המשפטית, והמקצועית שלהם נחקר לעייפה. מעשיהם נבדקו ונותחו באותה קפידה בה נבדק תפקודם הגופני במשך ארבע השנים שקדמו.
כשירותם הוכחה מעבר לכל ספק. כעת נמצאה סוף כל סוף המועמדת. לנה הקטנה כאילו תוכננה במיוחד בשבילם. בלי שידעו על קיומה, בלי שתדע היא עצמה שמקומה בין זרועותיהם המגוננות, בנו עבורה את הבית עליו חלמה ודאי מאז שהבינה את משמעות המילה.
עכשיו נשאר רק לפגוש אותה. מכאן, הכל אמור ללכת חלק. לידות לא מסתבכות רטרואקטיבית וחותמות לא מתמוססות על הנייר. סיפרו להם שלפעמים צריך לשחד שם פקיד או שניים, אבל כמה אלפי גריבנות הן מחיר פעוט לשלם תמורת משפחה. אין שום סיבה לרעד הפתאומי בברכיה של דניאל. אין שום איום ממשי שילבין את פרקי אצבעותיה, הלופתות את מושב הכיסא כאילו היה קרש אחרון של ספינה טרופה. אין ענני סער שחורים באופק, שיעמידו אגלי זיעה זעירים על מצחה המפודר.
ובכל זאת, קניות הן הדבר האחרון שהיא מסוגלת לחשוב עליו ברגע זה. אולי רק לגימה מהרמי מרטין הזה, שעומד ומחכה לה שם בדיוטי. גבי מלטף קלות את ראשה, כמנסה להרגיע את מחשבותיה הקודחות. אולי זה רק דמיונה המתעתע בה, אבל נדמה לה שגם ידו קצת רועדת. הוא מקרב את שפתיו הקרירות אל מצחה, כהורה הבודק את חומו של פעוט קודח.
"דן דן," הוא נזכר לפתע. "את לא אכלת כלום מאתמול!"
ההערה נשמעת לה לא רלוונטית בעליל, מביכה אפילו. כאילו הציעו לה לפתע לרקוד מול דלת חדר ניתוח. פעולה טריביאלית כמו אכילה נראית לה בזויה כמעט, לא מכבדת את המעמד. מוחה אומר לה שאין בכך כל הגיון, אך מעיה מתעוותים בדחייה. בקיבתה התפוחה מחרדה לא נותרה ולו טיפת מקום פנוי. היא מנענעת בראשו.
"לא. תודה חמוד. לא יכולה…"
לרוב, במצבי לחץ, היה לה האוכל לנחמה. היום ממאן גופה להינחם. היא יכולה לחוש רק קור ובחילה. הרעב נדחס לפינה רחוקה ונבלע מאחוריהם.
"את צריכה כוחות, פצפונת," הוא מפציר. "זה ייקח עוד שעתיים לפחות עד שנמריא, ואז לך תדע אם יגישו משהו סביר…"
היא מהנהנת בהסכמה, אך שפתיה נותרות קפוצות. נדמה לה שאם רק תפצה את פיה, יתפרצו החוצה הפחדים הממלאים את בטנה, בסילון מזוויע של מיצי קיבה סרוחים.
"אני כבר חוזר." היא מהנהנת בשנית. קולו הופך למעמסה על אזניה.
מאחורי קיר הזכוכית העצום מולה, מתעוררים לחיים בזה אחר זה לווייתני המתכת הלבנים. אחד מהם מזדחל לאטו על מסלול ההמראה עד שזנב הסוויס אייר האדום מיטשטש מול עיניה. היא לא רואה אותו ממריא בקצהו המרוחק של המסלול. אולי לא המריא כלל. אולי נבלע בתוך תהום בלתי נראית, מחוץ לטווח ראייתם של הנוסעים, המוגנים בעיוורונם.
גבי חוזר עם שתי כוסות קפה ושקית נייר חומה עם כתם מלבלב של שומן. הוא מושיט לה אחת מכוסות הקרטון.
"הרבה קצף, כמו שאת אוהבת. ושלוש סוכר," הוא מוסיף, "כמו שאת צריכה עכשיו."
הוא פותח את שקית הנייר. המאפים שבתוכה עוד מעלים אדים.
"היה להם כיס גבינה." כאילו אפשר היה להתבלבל בריח בצק השמרים הטרי, עם ארומת הווניל המתוקה של המילוי. משהו בפאתי הכרתה ההלומה שב לרגע אל עולם החיים. הרעב מציץ בביישנות זהירה מבני קפלי שמלתה השחורים של הדאגה. הוא מרחרח קלות את אדי המאפה החמימים ומחליט שהשטח פנוי. גבי נושם לרווחה למראה הניצוץ הישן בעיניה.
"מתוק שלי," היא ממלמלת בין פירורי בצק ומטחי אבקת סוכר. "בוא נביא ילדים יחד."
ההקלה בצחוקו מענגת לא פחות מהמאפה החמים.
"זה הרעיון, פצפונת." הוא מצהיר, נוגס בשבלול קינמון נימוח, ומתרפק על כתפה.
כשהמטוס ממריא, נוסקת אתו שוב התקווה השוטה על כנפיה החבושות.
פניה של פקידת הקבלה חמוצות ועפיצות כמו קיווי שטרם הבשיל. היא מורה לעבר שורת כיסאות העץ הצמודה לקיר, ופוקדת עליהם להתיישב, באנגלית משובשת.
דניאל מנסה להיזכר במשפטים הבודדים ששיננו במשך החודשים ברוסית ובאוקראינית, אבל הפנים האטומות מולה חוסמות את נתיבי זיכרונה. היא מביטה בגבי. זה מושך בכתפיו, כאומר, "נו סובייטיה, למה ציפית?"
הם נחתו בין אורות הבירה בשעת לילה מאוחרת. מרחוק, הכל נראה נוצץ ומסתורי. ברגע שיצאו משדה התעופה, המוני האורות כאילו שבקו חיים. פרט לשלג על המדרכות, הכל היה שקוע באפלה. נהג המונית הזועף לא הצליח למצוא את המלון שלהם, על אף הכתובת המדויקת שהראו לו בכתב, באנגלית ובאוקראינית. כאילו להכעיס, הסתובב למעלה משעה ברחובות העיר הישנה עד שהחליט שהמונה הגיע לסכום מספק. הם ניסו לאחל לו ליל מנוחה בשפתו, אבל הוא השמיע רק המהום עצבני ונמלט מהמקום, מותיר אחריו שובל של שלג אפור.
כל הלילה חלמה דניאל על זוג צמות זהובות המתרחק ממנה על כביש אפל. ברקע נשמע צחוקן הפראי של אלפי חיות טרף. היא התעוררה מכוסה זיעה קרה, על אף שמיכת הפוך העבה והחימום הכבד.
עכשיו מוחה ישנוני ומעורפל. לולא המתח והציפייה, הייתה נרדמת בזה הרגע, על כיסא העץ הנוקשה.
זעקת שחוק צרודה, זיכרון רפאים מביעותי אמש, קוטעת את הרהוריה. הלמות ליבה מאיימות לרטש את צלעותיה. היא לופתת את שרוולו של גבי, בוחנת את פניו החיוורות לוודא שאינה הוזה. עיניו מזנקות אל עבר הצללים בפינה מרוחקת של אולם ההמתנה. היא מתחקה אחר תנועתן, ומבחינה בהתגנבות זהירה בגובה הרצפה.
שורת שיניים קטנטנות נחשפת לעברה מתוך פרצופו האפרפר של השדון. מבלי משים, היא נועצת את ציפורניה בבשרו של בעלה דרך הסוודר העבה. לפתע, גבי מתחיל לצחקק.
חיוכו של הילד מתרחב, והוא מזדחל לעברם ממחבואו המוצל. הוא בן שבע או שמונה, אך האופן בו הוא מצמיד את הדובי המרופט לחזהו הצר מזכיר פעוט מבויש. מכנסי הקורדרוי הדהויים ואפודת הצמר המשובצת גדולים עליו במידה או שתיים. עיניו הכהות גדולות עליו בחמש. הוא ממלמל לעצמו הברות בלתי ברורות.
דניאל נרתעת לאחור בכסאה. הבל נשמותיה המהירות נעמד באוויר מולה, כאילו מישהו פתח לפתע חלון והזמין פנימה את רוחות הכפור מבחוץ. מבטה אובד בחיוכו הפעור של הילדון. צעד אחר צעד, הוא חוצה את מרצפות האולם חמור הסבר לעבר גבי ודניאל. הוא עוצר במרחק מטרים ספורים מברכיה המכונסות. היא רואה את כתמי הלכלוך הכהים על לחייו, שאריו מארוחת הבוקר של אתמול.
הילד מפסיק למלמל, מישיר את תהומות מבטו אל תוך פניה, ומושיט לעברה את אוצרו המרוט, בשתי ידיים, כמו שמעבירים תינוק. מהופנטת, דניאל מושיטה את ידה קדימה. אצבעותיה מלטפות את הלבד המדובלל.
"פטרו!" זועק לפתע קול צורם מצדו הנגדי של החדר. עקבים שחורים נוקשים מהדהדים על רצפת האבן כהלמות פטישו של שופט. מעליהם מתנשאת חליפת חצאית בגוון ירוק בקבוק, צווארון לבן מעומלן, ולבסוף פני חרסינה מכונסות מאחורי זגוגיות משקפיים דקיקות.
האישה נובחת רצף פקודות באוקראינית, והילד נעלם כשם שהופיע. היא מתנצלת בפני בני הזוג, באנגלית מלוטשת להכעיס, על אף המבטא הכבד.
"פטרו קצת… שונה." היא מסבירה. "הוא נולד עם הרבה בעיות. קשה למצוא מי שיאמץ ילד כזה... "
היא מושכת בכתפיה. "אתם ודאי מר וגברת רובני?"
"ראובני, כן," גבי עונה. קולה של דניאל טרם שב אליה.
"בואו, בבקשה. מצטערת על ההמתנה."
בחדר מואר, בין כורסאות קטיפה כבדות, מחכה להם הפעוטה מהתמונות. מנומסת לגילה, אך לא ביישנית, לבושה סוודר ורוד עם לבבות קטנטנים, חצאית לבנה זעירה, גרביונים עבים ונעלי בובה מבריקות. מישהו הבריש את שיערה הצידה בקפידה, ואף קשט אותו בפפיון תחרה לבן.
כמו שמכינים סוס לפני תצוגה, חושבת דניאל לפתע. היא מחניקה את המחשבה, סמוקה מבושה.
הילדה רצה לעברם. "מאמא," היא מדקלמת, ומפנה את מבטה המאולף למשעי אל גבי. "פאפא."
דניאל תוהה בפני כמה אנשים תורגל הטקס בטרם הוצג בפניהם.
באותו ערב, מחשבותיה של דניאל נודדות שוב ושוב אל חיוכו הרחב ועיניו השחורות של פטרו. היא לא מצליחה לשטוף את מגע הלבד הרך מקצות אצבעותיה.
הם אוכלים ארוחת ערב במסעדה קטנה וסולידית בצמוד למלון. ריחן של צלעות הטלה שהזמינה מגרה את אפה, אך גרונה מתכווץ ומסרב לבלוע. היא לוגמת מגביע היין הריק למחצה.
"גבי," היא אומרת פתאום. "גבי, בוא ניקח את הילד."
"את פטרו?" הוא פוקח את עיניו בתדהמה. "אבל שמעת מה שהגברת איווננקו אמרה… הוא בטוח סובל מאיזשהו סוג של פיגור. אולי אפילו תסמונת אלכוהול עוברי. חוץ מזה, לאמץ שני ילדים יחד זה צעד מאד רציני. ואני אפילו לא מדבר על הביורוקרטיה…"
"במקום לנה."
"אבל… הכל כבר סודר! וחיכינו כל כך…"
"יאמצו אותה. תמיד מאמצים ילדות יפות שמבינות את כללי המשחק מגיל צעיר … גבי, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו…"
הוא נועץ את מבטו בתבשיל הבקר המהביל שמולו.
"גם אני," הוא לוחש.
למחרת, הגברת איווננקו מקבלת את פניהם בחיוך מצוחצח. היא החליפה את החליפה מהיום הקודם באחת זהה, הפעם בצבע יין. דניאל תוהה כמה חליפות כאלה יש לה בארון.
"לנה כבר מחכה לכם," היא מודיעה בחגיגיות.
"תודה רבה, גברת איווננקו…"
"בבקשה, קראו לי אליזווטה."
"אליזווטה," דניאל חוזרת בהכנעה. "הילד שראינו אתמול… פטרו. רצינו לדעת, מה נוכל לעשות כדי לבדוק את המועמדות שלו לאימוץ…"
לו סטרה לאיווננקו על פניה, לא היו הללו מצליחות להפיק יותר תדהמה.
"פטרו?! מי היה מאמין, גברת ראובני! סיפור מדהים, באמת. אתמול, שעה אחרי שעזבתם, הגיע זוג אמריקאי." היא מתבוננת לצדדים בחשאיות ומוסיפה, בחצי קול. "עשירים. לא ראיתי כזה מעיל פרווה בחיים שלי. בכל מקרה, הפרחח ברח שוב החוצה. הוא אוהב לבוא לפה, לראות מי הגיע. לא משנה כמה המטפלות בבית היתומים צועקות עליו, למחרת בבוקר הוא שוב כאן. הם הסתכלו עליו לשניה אחת, ובום! לא היו מוכנים ללכת בלעדיו. תוך שעה סיימנו להסדיר את הניירת…"
דניאל מרגישה צריבה קטנה בזווית העין.
זה מהקור, היא מבטיחה לעצמה.
במטוס, פרח השלגיה המושלם שלהם יושב בין שניהם. מסתבר שהילדה למדה כמה משפטים שלמים באנגלית. זה יהיה קל, בדיוק כמו שהבטיחה להם הגברת איווננקו. סחורה ממעלה ראשונה.
אין דבר שימנע מהאושר להפרות את לבה של דניאל. לא צריך שום בדיקות כדי להבין זאת. הכל מתפקד כראוי, כל הסימפטומים תקינים. אין כל סיבה לכישלון. אבל גם הפריה- אין.
"מאמא?" הקול הצייצני מנסה לקרוע אותה מהרהוריה. דניאל מסרבת להתמודד איתו עכשיו. רק עוד שניה. עוד רגע קטן של בהייה בחלון. רק עוד קמצוץ נחמה מהלובן הצמרירי סביבם.
"אמא?" מתחן הקול בשפת ביתו החדש.
דניאל נאנחת ועוצמת עיניים, לוחצת חזק, שאף דמעה לא תחמוק מבין עפעפיה.
"אמא…" הקול קצת רועד. "אי-מא…" הילדה כמעט מתנשפת ממאמץ לבטא את המילה הזרה כמו שלימדו אותה.
דניאל פותחת את עיניה ונושמת עמוקות. יש לה דחף פתאומי לסתור לילדה. מעולם לא שנאה את עצמה כמו שהיא שונאת את עצמה ברגע זה.
גבי מלטף בעדינות את ידה של לנה.
"ששש, הנה אמא התעוררה. די די, אל תפחדי... " הוא מקמט את מצחו לרגע. "Не бійтеся. לא לפחד. הכל טוב…"
לפתע פניה של הילדה מתכרכמות. דניאל רואה את מסיכת הבובה מתפוררת מול עיניה. הלובן הרך נבלה תחת מעטה של אדמומיות רוויית דמעות ונזלת. הפה נמתח לעווית ולא חדל מלמלמל.
כשדניאל מצליחה לבסוף לפענח את המילים, הפרצוף הרטוב כבר טחוב עמוק בחיבוקה.
"טו… טוב…" הילדה פולטת בין התייפחויות. "Good girl… טוב… not go back…"
עם כל הברה, ליבה של דניאל מתכווץ בכאב. והיא יודעת- אלה צירי לידה.
