הנרות הללו

פחדתי מהרבה דברים בחיים שלי- הגיוניים והגיוניים פחות. בעיקר פחות.

הייתה תקופה שפחדתי שהאוטובוס לא יגיע. שאתעלף באמצע הרחוב ואף אחד לא יבוא לעזור לי. שאתעוור פתאום בשכונה זרה ולא אמצא עוד את הדרך הביתה.
פחדתי, ועודני פוחדת, מכל סוגי הסרטן. פחדתי מאיידס. בגיל צעיר יותר פחדתי מהחולירע ומהשחפת ועוד אינספור מחלות שכבר מאה שנים שאף אחד לא חושב לפחד מהן.
פחדתי ממתקפה גרעינית, וכימית, וביולוגית גם. ולאבד את אבא ואת אמא. ואת הדודה מרים (סתם, אין לי דודה כזאת. אבל אם הייתה, בחיי שהייתי פוחדת עליה).
פחדתי מעקרבים, עכבישים ונחשים. אני פוחדת פחד מוות ממים עכורים שהשד יודע מה שוכן בהם. תנינים, כרישים ואפילו קרפדות- הארסיות שבהן.
וכל הבייסיק שיט של מי שגדל בשנות התשעים: אוטובוסים מתפוצצים, דקירות, אבנים (משני הצדדים. גדלתי בירושלים ושמעתי שאבנים כשרות לא פחות כואבות).
ואלוהים. שיט כמה שפחדתי מאלוהים. הבן זונה רואה הכל, שומע מה שאני חושבת, רואה מה שאני מדמיינת. סטאלין מי, ביץ?

אבל הנה אחד שלא ציפיתם למצוא ברשימה הזאת: נרות שבת.
מי מפחד מפאקינג נרות שבת? תשאלו. פאקינג ג'ני בת 14, אני אענה.
ולא, זה לא היה פחד משריפה, או מכוויות, או משאיפת עשן.
זה היה מי שעומד מאחורי הנרות. אותו אלוהים מכמה פסקאות קודם. אותו אחד שרואה הכל ושומע הכל ומחפש על מה להעניש ונהנה מזה כמו שהמרקיז דה סאד לא נהנה מאף אחת מהזונות שהרג.
קרה מקרה ואחת הנשים הדתיות שאמא עבדה איתן (ירושלים, זוכרים?) רצתה לעשות מעשה טוב (הדרך לגיהנום, זוכרים?) ולדווח לאמא שמשאלות שמביעים כשמביטים בנרות שבת מתגשמות.
הכל טוב ויפה, אבל אלוהים הוא לא סנטה קלאוס. אם הרודן הסאדיסט הזה מגשים משאלות, הרי שעלינו לצפות לדג'ין מרושע נוסח הבחור ב-Wishmaster. מהסוג שהופך נשים לבובות חלון ראווה והורג את עורך הדין שלך באמצעות פעלולים אקרובטיים בלתי אפשריים כשאתה מאחל לו "to go fuck himself."
אז הראש הקטן והחולה שלי הלך ישירות אל הפחד הכי גדול מכל הפחדים: הפחד לאבד את אמא. והפחד הזה הפך למחשבה רפטטיבית-אובססיבית שצצה בכל פעם שהגפרור נוגע בפתיל נר של שבת. "שאמא תמות."

טקס הדלקת הנרות הפך לגיהנום פרטי עבורי. ההורים, שפחדו מזעמו של האל לא פחות ממני, לא הסכימו בשום פנים לוותר על שלהבות השאול האלה. דיני נגזר. נאלצתי לסבול את נוכחות מנורות הדג'ין הארורות שבוע אחר שבוע, גם אם נמלטתי מטקס ההדלקה.

היום דיברנו על אותם נרות ארורים עם הפסיכולוגית.

"את יודעת," אמרתי לפתע. "השילוב הזה של ישות אלוהית מפלצתית, אש וילדים... את יודעת על מה זה גורם לי לחשוב פתאום?"
"עמדתי להגיד את זה בעצמי," היא עונה. "חששתי שתגידי שאני דוחפת את האנלוגיה רחוק מדי."
אבל לא. גיא בן הינום לא רחוק בכלל מהמקום בו גדלתי. באותה העיר עצמה, עשרים דקות נסיעה בלי פקקים.

"איך את מרגישה עכשיו?" היא שאלה בסוף הפגישה.
"אני צריכה בירה."

שתיתי שלוש.

הכל חרא

לפני שבועיים התחלתי לכתוב במחברת חדשה. לא יומן- סתם מחברת. אני קוראת לה מחברת "הכל חרא". כי זו נקודת המוצא שלי בחודשים האחרונים ואני מעדיפה להודות בכך. אז אפשר למנות כל מה שאינו חרא כהישג.

בפאב האהוב עלי לא הייתי כבר מעל ארבעה חודשים. את אמא לא ראיתי מאז תחילת אוגוסט. חברים- מתחילת ספטמבר, וגם אז בקושי פעם בשבועיים.

שלא כמו לסגר הראשון, לשני נכנסתי אופטימית - בהרגשה שסוף סוף עושים משהו. שיש סיכוי לשינוי.

בינתיים, כל מה שאני רואה זה אפי חלאות מבצבצים ממסכות, טישים המוניים וקווים אדומים חדשים שמחליפים את אלה שטבעו כבר מזמן בתחתית הגרף. אני רואה מנהיגות לחיצה יותר מבקבוק אטשופ בדיינר - חי זאוס, כמה שאני מתגעגעת לדיינרים - ומומחים נואשים שזעקתם מתרסקת על חומת האגו הבלתי חדירה. המוני אחראים ואפס אחריות.

מה שאני לא רואה זה קו סיום באופק.

אז בינתיים יש לי את המחברת השחורה הקטנה שלי להראות לי את הנקודות שבהן החרא פחות עמוק. לא נשאר לי אמון, תקווה או כוחות להמשיך. רק כמה נקודות הפוגה בחרא. מעבר להן, הכל חרא. 

אין פואנטה.