Hi Puddin'! Miss me?

בחלומות ילדות אין וודקה וקוק

או: לו קיבלה ג'ני בת השמונה את מבוקשה- כעבור עשרים שנה

לכל מנג'ר שמעריך את עצמו יש חיישן מיוחד שאומר לו מתי הצלחת סוף כל סוף להרדם, שעתיים לפני שהשעון הארור יצלצל. או מתי בדיוק הכנסת את האצבע לעין ליישר את העדשה. או מתי את מעולפת עם הראש באסלה אחרי השוט העשירי של השד יודע מה הברמן ערבב. או שאת במיטה עם גוש שרירים אקראי, שאם רק היה קצת יותר מטומטם הדבר היחיד שידע להגיד היה השם שלו. ואז גם היית יודעת איך קוראים לו.

כבר יצא לי להגיד את המילים "לך תזדיין, ג'ון" בין גניחה לאנחה, מבין קיתונות קיא, עם רגל אחת על הכיור בשירותים של מטוס, ופעם אחת עם עשרה דובדבנים ועינב דחוסים אצלי בפה. סיפור ארוך. אבסינת' והתערבויות לא הולכים טוב ביחד.

ככל שהוא אוכל ממני יותר חרא, אני מרגישה יותר מוכשרת. אחרת השד יודע למה הוא לא מתייאש ואומר לי ללכת לחפש מישהו אחר שינהל את תאונת השרשרת שאני קוראת לה קריירה. לזכותו יאמר שהוא לא נשאר חייב. אם רק היה לו יותר שיער על פדחתו ופחות ימי הולדת מאחוריו אולי אפילו היינו נשואים.

במקרה כזה ההתפרצות שלו לחדר השינה שלי הבוקר הייתה לגיטימית. החמוד חסר השם שאימצתי אתמול מהבר של המלון כמעט השתין עלי מרוב בהלה. ולא בקטע קינקי נחמד.

מצאתי אותו בפינה של הבר בוהה בבירה שלו כמו הקלישאה הכי ישנה בספר. על עניין השיחה ויתרתי כבר מזמן. זה מאכזב לגלות כל פעם מחדש כמה טיפשים הם יכולים להיות. בתור אלטרנטיבה אני מציעה תמיד את אותו הפורפליי. בוא נשחק בזוג נזירים שובבים. במנזר השתקנים. הוא כנראה טיפוס דתי, כי זה די הלהיב אותו.

עכשיו הוא מתפתל כמו טינאייג'ר שנתפס עם הבת של המנהל בסלון המשפחתי, מנסה לאסוף את הבגדים שלו מהשטיח בלי להוריד את הידיים ממיקומים אסטרטגיים.

ג'ון מתאפק בכל מאודו שלא לצחוק. הפרצוף המגודל שלו נראה נכון להתפוצץ בכל רגע. אני מתחילה לרחם על החדרנית שתיאלץ לגרד אותו מהשטיח, אבל הוא עומד במבחן בגבורה. אני לא חייל קשוח כמו ג'ון. הזעם הופך את הצחוק שלי לגבוה והיסטרי, מהסוג שמרמז על ברגים חסרים וסכין מתחת לכרית. החמוד נס על נפשו עם הנעליים ביד אחת ושאריות הכבוד העצמי שלו בשניה.

אני מברישה באלגנטיות את שאריות הקוק מהשידה. זה לא שלג'ון יש בעיה עם זה, קוקאין זה סם של אנשים פרודוקטיביים. אבל בכל זאת, קצת לא נעים להתפס על חם. קראק זה כבר סיפור אחר. אם היה תופס אותי עם החרא הזה, כל העסק היה אבוד. לך תסביר לרפובליקני בגיל העמידה שזה אותו הזבל בדיוק, רק בעשירית מהמחיר.

הוא רוצה לדעת כמה שורות עשיתי. כאילו שזה משנה משהו.

"שתיים," אני משקרת.

אחרי אחת, אתה מרגיש כמו אלוהים. אחרי שלוש אתה האיש שעושה את אלוהים מאחורה בסופי שבוע. עשיתי שש.

"שתיים התחת שלי." הוא מדבר לא מעט על התחת שלו. זה לא מקצועי בשיט לטעמי. "פאק, אני מנהל שחקנית, לא להקת פאנק על סטרואידים!"

"לא עושה סטרואידים," אני מפהקת עליו.

"מתי אכלת בפעם האחרונה?" הוא משנה את כיוון החקירה.

"כבר יש לי אמא יהודיה אחת, תודה."

"ויופי של עבודה היא עשתה," הוא מעיף מבט תיאטרלי סביב החדר, מתעכב על ערימות בגדים ובקבוקים ריקים להגברת האפקט. "תלבשי משהו על העצמות האלה ואנחנו זזים. הצילומים מתחילים עוד שעה. נעצור להאכיל אותך בדיינר הזה, איך קוראים לו, על השמינית ושלושים וארבע… טוק טוק?"

"טיק טוק. ואני לא לא רעבה..." אבל הבטן שלי קוטעת אותי בשאגת חיזור של ווקי. בוגדת.

המאמץ שלו לא להסתכל עלי כשאני קמה ומדדה לחדר האמבטיה, לבושה בשאריות האיפור מאתמול, היה יכול להיות שובה לב, לולא היה זה הוא שפרץ לחדר השינה שלי עשר דקות קודם לכן. קצת כמו בבדיחה על הילד שרוצה להתקשר לסבתא שלו באמצע הלילה, אבל מבטיח לדבר בשקט כדי לא להעיר אותה.

"סורי, הבורקה בכביסה," אני זורקת מבעד לדלת הנטרקת.

אני שופכת על עצמי קצת מים ומספיק סבון לשטוף את מריחות המסקרה וניחוחות ליל אמש. מעבירה מברשת שיניים סביב חלל הפה כדי לנטרל את הטעם של מה שמת שם בפנים במהלך הלילה וזוחלת החוצה לתוך ג'ינס ישן והבן דוד ההומלס של הסוודר שקורט קוביין לבש באנפלאגד.

החדר בלע את המפתחות לאוטו שלי, אבל ג'ון לא היה נותן לי לנהוג בכל מקרה. אני מכניסה יד לג'ינס לוודא שלבשתי תחתונים. לבשתי. אפשר לצאת.

"שיט, לא ראיתי כל כך הרבה אכזבה בעיניים של כל המשפחה שלי גם יחד במהלך שלושים שנות קיומי. אתה מבאס לי את התחת, ג'ון," אני פולטת בין לעיסות בייקון. מעולם לא חשבתי שצלחת פנקייק עם חביתה ושלושה סוגי בשר מטוגן יכולה לגרום לי כל כך הרבה אושר. אפילו המבט המאשים מעל כוס הקפה שלו לא יכול להעיב על התענוג חוסם העורקים.

"מה הסיכויים שהיית מגיעה בזמן לצילומים היום אם לא הייתי טורח לגרור אותך מהמיטה?" הוא מקשה.

אני מושכת בכתפיים. יש לי שלוש כוסות קפה בראש ומלוא הבטן שומן רווי. אני מוכנה לכל הנזיפות שבעולם. "דווקא רעיון טוב כל עניין האוכל הזה. אולי באמת כדאי שאעשה את זה מדי פעם."

"את חושבת? את נראית כמו גופה. הגיע הזמן שתתחילי לשמור על עצמך, לעזאזל!"

"אני עובדת על סרט זומבים, זוכר?"

"את לא משחקת זומבי." הבן-זונה המתחכם צודק. לדמויות הראשיות אף פעם לא נותנים להיות זומבים. פעם גררתי את אחד הזומבים לסשן שאגות בחדר ההלבשה, ובהחלט הרגשתי שנשאר לי קצת פחות מוח כשהוא עזב. אבל זה הכי קרוב לזומבי שיצא לי להגיע.

"עולם פוסט אפוקליפטי ושיט. לא בדיוק מקום לדמיות שבעות ועגלגלות."

"זו לא הנקודה. אני לא יכול לחיות את החיים האלה בשבילך. פעם אחת לא הייתי שם כדי להעיר אותך, והגעת בסוף האודישן, כשאת בקושי עומדת, עם אישונים בגודל של צלחות מרק."

"ואתה לא שוכח לי את אותה פעם כבר חמש שנים מזדיינות. די, עבר. תרפה."

"יכולת להיות בסדרה הכי מדוברת בעשור הזה!"

"ולהיזכר לנצח בתור סנסה סטארק, הדמות העלובה ביותר שנוצרה אי פעם."

"למי אכפת? דיוויד עצמו רצה אותך לתפקיד. דיוויד פאקינג בניוף. רצה אותך. בסדרה שלו."

"אתה בעצמך אמרת שהמבטא הבריטי שלי לא אמין. וחוץ מזה, רציתי להיות איגריט. והתפקיד שלה כבר היה תפוס. וכשהציעו לי להיות אחת הזונות, אמרת להם שיקפצו לך, והשמשת במילים וביטויים שאפילו אני לא ממהרת לפלוט." אני בולעת את הפנקייק האחרון ומסמנת למלצר באצבעות דביקות להביא חשבון. גם כדי לסגור את הנושא, אבל בעיקר כדי להראות לג'ון שהתבגרתי מאז ואפילו פיתחתי מודעות מסוימת למושג הזמן.

הוד במאיותו פוקד להתחיל בסצינת פלאשבק. בראנץ' בנות מצועצע בשמלות משי דקיקות. מי האידיוט שמצלם סצינות קיץ בנובמבר, בניו יורק? התפאורה די משכנעת, אבל תפאורה לא בדיוק ידועה כאמצעי אפקטיבי לחימום ישבנים קפואים. אחרי כל קאט אנחנו מונות מחדש את המקצועות הרווחים בקרב נשות משפחתו של הבמאי. אני במצב טוב יחסית. סרבתי להתיישב לפני שמישהו מוהל קצת וודקה במימוזה שלי. הבלונדה לידי תופסת יוזמה ודוחפת שורה על מיזוג חזק מדי בבית הקפה הזה. עד סוף המשפט כולנו כבר עטופות בשאלים. הבמאי מגדף לתוך הקפה שלו אבל זורם.

שעה מאוחר יותר אני צריכה להחליף לאוסף רצועות עור ואבזמי מתכת. הכלאה בין 'מד מקס' ל'אוייב שבפנים.' למה לעזאזל ברגע שגל החרא התורן משמיד את האנושות מחליטה שארית הפליטה לשלוף מהארון את בגדי הסאדו מאזו? שני עוזרי הפקה תולים עלי סכיני קומנדו ומאצ'טות משמע הייתי עץ חג מולד מחורבן. המאפרת משרטטת קו אייליינר מושלם בין צבעי ההסוואה. צבעי הסוואה. נגד פאקינג זומבים.

"ולא לגעת בעיניים הפעם, שומעת?" פתאום יש לי חשק לגעת בעיניים שלה וללחוץ בעדינות של פטיש אוויר.

הטלפון מצלצל.

"לך תזדיין, ג'ון."

"קבעתי לך ראיון אצל אלן מחר בערב."

"באיזו שעה?"

"שבע וחצי."

"חתיכת שמוק! הצילומים נגמרים בשבע!"

"אז נראה שנצטרך למהר."

"בדיוק מה שאמרתי לאמא שלך כשדפקתי אותה אתמול."

זורקת את הטלפון לפינת החדר ורצה החוצה כשהמאפרת רודפת אחרי לטאץ' אחרון עם מברשת מייקאפ.

הפסקת צהריים. קפה בכוס נייר ושתי סיגריות. אני מספיקה לקחת ביס וחצי מטאקו שמישהו רץ להביא לי ממשאית האוכל הקרובה. השאר הולך לפח כי ההפסקה נגמרה. אני משקרת לעצמי שבפעם הבאה קודם אוכל ורק אז אעשן. בכל מקרה, חבל לדפוק סיקוונס אקשן טוב עם בטן מלאה.

עד שמחשיך כבר יש לנו שלוש סצינות גמורות. סצינה לילית אחת, מעבר מהיר על הלו"ז למחר ואז יהיו לי שש או שבע שעות שלמות לא לשמוע בני אדם אחרים. ולא לראות אותם. ולדמיין שהאנושות באמת נחרבה.

בינתיים כבר חצי שעה שהמפיק צועק על הצלמת שתפסיק לצעוק על איש התאורה. איש התאורה צועק על המפיק שאם הצלמת רוצה תאורת לילה טבעית היא יכולה מצידו לצלם בחושך, ואז הוא לא יודע בשביל מה הם קראו לאיש תאורה. או לשחקנים, שגם ככה לא יראו אותם. ולמה בכלל סגרנו ארבעה בלוקים במנהטן אם המטרה היא פריים שנראה כמו חור תחת חסום. הצלמת צווחת שהמפיק צריך להחליט אם הוא רוצה סרט רציני או בי מובי סוג זין עם אמינות של תיאטרון בובות בגן לילדים מפגרים.

אני מתיישבת בצד לעוד סיגריה עם זוג זומבים שנראים כאילו עוד שניה יפצחו את הגולגולת של הצלמת ויקנחו בקוקטייל מוחות של מפיק ותאורן. מנצלת את הזמן להעיף מבט בטלפון. מסך סדוק וחמש שיחות שלא נענו. ג'ון.

"מה עכשיו?"

"את מתראיינת מחר בשבע בבוקר לגוד מורנינג אמריקה."

"על גופתי המתה."

"יפה. תשאילי קצת איפור מהזומבים. שבע בבוקר את באולפן. בלי שטויות."

נבלה.

באמצע הסיגריה השניה הבמאי מצליח להשתלט על הכיתה הטיפולית. רגע אחד מאוחר יותר, והיינו צריכים להזעיק חובשים כדי להוציא שברי עדשת מצלמה מעיניים של אנשים.

אני מכבה את הסיגריה בפחית דיאט קולה ודוחפת את הזומבי שנרדם לי על הכתף.

"זוז, פגר. אני צריכה לכרות לך את הראש ואז תוכל לנחור כמה שתרצה. וביננו, אין לך מספיק סיבולת אלכוהול לשתות באמצע יום צילומים. שלא לדבר על זה שאתה מסריח כמו הריר על הכרית שלי ביום הראשון של השנה."

מיליון וחצי טייקים מאוחר יותר המונית שלי עוצרת בכניסה למלון. אני עייפה מכדי לחכות לעודף והנהג לא מפסיק להודות לי במבטא ג'מייקני כבד.

כל השרירים שלי כואבים. אני כמעט מתמוטטת במעלית ולוקח לי עשר דקות להזכר באיזו קומה החדר שלי. יש לי בחילה מרוב תשישות אבל אין לי מה להקיא, אז אני מנסה להטביע את עצמי באמבטיה במקום.

עוד נשארו לי קצת דמעות מהסצינה שבה אני נאלצת להרוג את אחותי שהפכה לזומבי. אני מרוקנת אותן לתוך הכרית וקצת מתחרטת שלא הבאתי איתי למיטה עוד גוף זר שיעשה את השקט קצת פחות מחניק.

אחרי שעה מצלצל השעון המעורר. והטלפון. לך תזדיין, ג'ון.