השבוע יצא לי לשמוע את אחד המשפטים הדביליים ביותר שאי-פעם נפלטו לעברי על-ידי אדם האוחז בהגה של אוטובוס. יש לי סוג מאד מסוים של שנאה ששמור במיוחד לנהגי אוטובוס (הפעם זו היתה נהגת, אבל לצורך העניין האבחנה המגדרית לא רלוונטית), וכן לפקידים, מזכירות וחבורת הניאנדרטלים שמאיישים את רוב מוקדי שירות הלקוחות.
אני לא משתמשת במונח "אנשי שירות", מהסיבה הפשוטה שאלה כמעט שאינם קיימים בארץ. כאן יש בעיקר חבורה של אנשים (אני נדיבה בטרמינולוגיה שלי הבוקר. כנראה תוצאה של 10 שעות שינה), שמקבלים כסף על כך שהם מבהירים לך באופן הכי חלאתי שאפשר שמעצם קיומך כלקוח אתה מפריע להם להתחמק מביצוע העבודה שלהם. ובנוסף רובם גם ינסו להסביר לך שהם יודעים הרבה יותר טוב ממך מה אתה צריך, מה בעצם ביקשת, ולמה אתה אשם בכך שאתה לא מרוצה מהתוצאה. כן, אני מודעת לכך שלא כל אנשי-הכל-חוץ-משירות הם כאלה, וגם לכך שבמקרים רבים החלאתיות נובעת מטמטום יותר משהיא נובעת מרוע, אבל התוצאה היא אותה התוצאה: ההיתקלויות עם רוב אנשי-נביא-לך-שירות-באמאמא-ש'ך הופכת את חיי השגרה של אזרח ישראלי ממוצע לגיהנום. (או מה שנשאר מחיי השגרה כשמורידים את כל האספקטים גדושי האדרנלין של ההווי המזרח תיכוני).
על כל פנים, עמדתי לי בתחנת האוטובוס שבה אני עומדת בכל בוקר. כאן אבקש קלוז-אפ על המספר 47, שמופיע בבירור, שחור על-גבי צהוב על השלט המפרט את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה. לפעמים השלטים האלה נוטים להישחק, והמספרים דוהים, אך לא כאן. כאן המספר 47 נותר גלוי ובולט כמו זוג האספקטים העיקריים באישיות של פמלה אנדרסון. הוא מתנוסס בגאווה על השלט, כמו הרעמה הורודה המלאכותית של ניקי מינאז'. פאק, הוא יותר מודגש מהרווח בין השיניים הקידמיות של מדונה ויותר שחור מחוש ההומור שלי. בקיצור, הבהרנו את הנקודה: הוא שם. ולרוב אין לי הזיות. טוב אולי חוץ מתקרית מביכה אחת עם כמה (עשרות) שפני סלעים. אבל זה כבר חורג מתחומי הדיון. (והשפנים היו שם, גאדדמיט!)
והנה מתקרב לתחנה האוובוס שלי, קו 47 בכבודו ובעצמו. כמו שמבטיח המספר שעל השלט בתחנה (נו, הציצי של פמלה, זוכרים?). האוטובוס מתקרב לתחנה, מאט... וממשיך לנסוע! אני רצה אחריו, דופקת על הדלת בזעם, והנהגת פותחת את הדלת. היא לא מתנצלת, לא מודה בטעות שלה, אלא מודיעה לי שאני זו שעומדת בתחנה הלא נכונה. בשלב זה אני כבר רותחת מזעם. לטעות זה דבר אחד. אבל להאשים אותי בחוסר היעילות שלך זה דבר שונה לגמרי. כאן עולים לנגד עיני הנהג של דן שעבר על פני התחנה שעמדתי בה, המשיך לנסוע והעז לצעוק עלי שלא עמדתי בתחנה, אחרי שפתח את הדלת מחשש שאחרת הג'ינג'ית המטורפת עם העשן העולה מהאוזניים תרסק אותה במו ידיה הדקיקות; והנהג של מטרופולין שלא עצר לי פשוט כי התחנה היתה תפוסה על-ידי אוטובוס אחר ולא התחשק לו לחכות שהוא יזוז; וכל הנהגים שהורידו אותי תחנה אחת מאוחר יותר כי התעלמו מהעובדה שצילצלתי, ואחר כך צעקו עלי שאני צריכה לצלצל לפני התחנה. והנהג שלא עצר בתחנה כשראה אדם מבוגר רץ ונופל (בגבולות התחנה), וכשנוסעים אחרים עצרו את האוטובוס, אמר שמי שלא עומד בתחנה לא מעניין אותו (הבהרתי לו שעם גישה כזאת הוא צריך לעבוד בזבל ולא עם אנשים, אבל משהו אומר לי שבאותו לילה לא הדירו את שנתו חרטות על בחירת הקריירה שלו. ובטח שלא על האדם שנפל כי הוא אפילו לא האט כשראה אותו רץ.) ועוד אינספור סיפורים מהסוג הזה שחדלו זה מכבר מלהפתיע אותי, אך לעולם לא יחדלו להרתיח אותי.
"את אמורה לדעת באילו תחנות הקו שאת נוהגת בו צריך לעצור," עניתי לנהגת, בלי להרים את הקול, אך בלי שום מאמץ להסתיר ולו מעט מהארס בקולי.
ואז האשה הזאת, שהתחילה את השיחה כשהיא גוערת בי על כך שאני לא עומדת בתחנה הנכונה (למרות השיניים של מדונה וכל אוסף הפאות ההזויות של ניקי מינאז'), אמרה משהו כל כך מגוכח, כל כך עלוב ואידיוטי, שהמשכתי לצחקק כל אותו היום כשנזכרתי בזה. הנשמה הטובה החליטה ללמד אותי שיעור חשוב בחיים. לשפר במקצת את מידותי הקלוקלות, שנרכשו במשך רבע מאה של קיום אפרורי בקרב האנושות.
"דבר ראשון," היא אומרת בטון שהרכזת שלי מתקופת התיכון היתה יכולה להתפאר בו, "את לא מכירה אותי, אז אין לך זכות לשפוט אותי." וואו. עמדתי לפרוץ בצחוק. מול הפנים שלה. תוך שאני מתגלגלת על הרצפה. וסודקת כמה צלעות. ומשתינה במכנסיים. מסתבר, שכדי להבין אם היה עליה לעצור בתחנה או לא, הייתי צריכה לקרוא את הביוגרפיה המלאה שלה. עם כל הערות השוליים והנספחים. ואולי גם לעיין ביומן שלה, ובתיק הרפואי, ולראיין את המטפלות שלה מתקופת הגנון.
"אני מכירה את הקו מספיק טוב כדי לדעת שלא עצרת בתחנה שהיית צריכה לעצור בה," אני משיבה, וממשיכה הלאה לתוך האוטובוס, בלי לשמוע אפילו מה היה דבר החוכמה השני שעמדה להגיד. לו נשארתי להקשיב, הייתי עשויה באמת להתחיל לצחוק לה בפנים. וזה לא מנומס.
אני לא משתמשת במונח "אנשי שירות", מהסיבה הפשוטה שאלה כמעט שאינם קיימים בארץ. כאן יש בעיקר חבורה של אנשים (אני נדיבה בטרמינולוגיה שלי הבוקר. כנראה תוצאה של 10 שעות שינה), שמקבלים כסף על כך שהם מבהירים לך באופן הכי חלאתי שאפשר שמעצם קיומך כלקוח אתה מפריע להם להתחמק מביצוע העבודה שלהם. ובנוסף רובם גם ינסו להסביר לך שהם יודעים הרבה יותר טוב ממך מה אתה צריך, מה בעצם ביקשת, ולמה אתה אשם בכך שאתה לא מרוצה מהתוצאה. כן, אני מודעת לכך שלא כל אנשי-הכל-חוץ-משירות הם כאלה, וגם לכך שבמקרים רבים החלאתיות נובעת מטמטום יותר משהיא נובעת מרוע, אבל התוצאה היא אותה התוצאה: ההיתקלויות עם רוב אנשי-נביא-לך-שירות-באמאמא-ש'ך הופכת את חיי השגרה של אזרח ישראלי ממוצע לגיהנום. (או מה שנשאר מחיי השגרה כשמורידים את כל האספקטים גדושי האדרנלין של ההווי המזרח תיכוני).
על כל פנים, עמדתי לי בתחנת האוטובוס שבה אני עומדת בכל בוקר. כאן אבקש קלוז-אפ על המספר 47, שמופיע בבירור, שחור על-גבי צהוב על השלט המפרט את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה. לפעמים השלטים האלה נוטים להישחק, והמספרים דוהים, אך לא כאן. כאן המספר 47 נותר גלוי ובולט כמו זוג האספקטים העיקריים באישיות של פמלה אנדרסון. הוא מתנוסס בגאווה על השלט, כמו הרעמה הורודה המלאכותית של ניקי מינאז'. פאק, הוא יותר מודגש מהרווח בין השיניים הקידמיות של מדונה ויותר שחור מחוש ההומור שלי. בקיצור, הבהרנו את הנקודה: הוא שם. ולרוב אין לי הזיות. טוב אולי חוץ מתקרית מביכה אחת עם כמה (עשרות) שפני סלעים. אבל זה כבר חורג מתחומי הדיון. (והשפנים היו שם, גאדדמיט!)
והנה מתקרב לתחנה האוובוס שלי, קו 47 בכבודו ובעצמו. כמו שמבטיח המספר שעל השלט בתחנה (נו, הציצי של פמלה, זוכרים?). האוטובוס מתקרב לתחנה, מאט... וממשיך לנסוע! אני רצה אחריו, דופקת על הדלת בזעם, והנהגת פותחת את הדלת. היא לא מתנצלת, לא מודה בטעות שלה, אלא מודיעה לי שאני זו שעומדת בתחנה הלא נכונה. בשלב זה אני כבר רותחת מזעם. לטעות זה דבר אחד. אבל להאשים אותי בחוסר היעילות שלך זה דבר שונה לגמרי. כאן עולים לנגד עיני הנהג של דן שעבר על פני התחנה שעמדתי בה, המשיך לנסוע והעז לצעוק עלי שלא עמדתי בתחנה, אחרי שפתח את הדלת מחשש שאחרת הג'ינג'ית המטורפת עם העשן העולה מהאוזניים תרסק אותה במו ידיה הדקיקות; והנהג של מטרופולין שלא עצר לי פשוט כי התחנה היתה תפוסה על-ידי אוטובוס אחר ולא התחשק לו לחכות שהוא יזוז; וכל הנהגים שהורידו אותי תחנה אחת מאוחר יותר כי התעלמו מהעובדה שצילצלתי, ואחר כך צעקו עלי שאני צריכה לצלצל לפני התחנה. והנהג שלא עצר בתחנה כשראה אדם מבוגר רץ ונופל (בגבולות התחנה), וכשנוסעים אחרים עצרו את האוטובוס, אמר שמי שלא עומד בתחנה לא מעניין אותו (הבהרתי לו שעם גישה כזאת הוא צריך לעבוד בזבל ולא עם אנשים, אבל משהו אומר לי שבאותו לילה לא הדירו את שנתו חרטות על בחירת הקריירה שלו. ובטח שלא על האדם שנפל כי הוא אפילו לא האט כשראה אותו רץ.) ועוד אינספור סיפורים מהסוג הזה שחדלו זה מכבר מלהפתיע אותי, אך לעולם לא יחדלו להרתיח אותי.
"את אמורה לדעת באילו תחנות הקו שאת נוהגת בו צריך לעצור," עניתי לנהגת, בלי להרים את הקול, אך בלי שום מאמץ להסתיר ולו מעט מהארס בקולי.
ואז האשה הזאת, שהתחילה את השיחה כשהיא גוערת בי על כך שאני לא עומדת בתחנה הנכונה (למרות השיניים של מדונה וכל אוסף הפאות ההזויות של ניקי מינאז'), אמרה משהו כל כך מגוכח, כל כך עלוב ואידיוטי, שהמשכתי לצחקק כל אותו היום כשנזכרתי בזה. הנשמה הטובה החליטה ללמד אותי שיעור חשוב בחיים. לשפר במקצת את מידותי הקלוקלות, שנרכשו במשך רבע מאה של קיום אפרורי בקרב האנושות.
"דבר ראשון," היא אומרת בטון שהרכזת שלי מתקופת התיכון היתה יכולה להתפאר בו, "את לא מכירה אותי, אז אין לך זכות לשפוט אותי." וואו. עמדתי לפרוץ בצחוק. מול הפנים שלה. תוך שאני מתגלגלת על הרצפה. וסודקת כמה צלעות. ומשתינה במכנסיים. מסתבר, שכדי להבין אם היה עליה לעצור בתחנה או לא, הייתי צריכה לקרוא את הביוגרפיה המלאה שלה. עם כל הערות השוליים והנספחים. ואולי גם לעיין ביומן שלה, ובתיק הרפואי, ולראיין את המטפלות שלה מתקופת הגנון.
"אני מכירה את הקו מספיק טוב כדי לדעת שלא עצרת בתחנה שהיית צריכה לעצור בה," אני משיבה, וממשיכה הלאה לתוך האוטובוס, בלי לשמוע אפילו מה היה דבר החוכמה השני שעמדה להגיד. לו נשארתי להקשיב, הייתי עשויה באמת להתחיל לצחוק לה בפנים. וזה לא מנומס.
