Saturday, November 24, 2012

אנשי שירות ושפני סלעים

השבוע יצא לי לשמוע את אחד המשפטים הדביליים ביותר שאי-פעם נפלטו לעברי על-ידי אדם האוחז בהגה של אוטובוס. יש לי סוג מאד מסוים של שנאה ששמור במיוחד לנהגי אוטובוס (הפעם זו היתה נהגת, אבל לצורך העניין האבחנה המגדרית לא רלוונטית), וכן לפקידים, מזכירות וחבורת הניאנדרטלים שמאיישים את רוב מוקדי שירות הלקוחות.
אני לא משתמשת במונח "אנשי שירות", מהסיבה הפשוטה שאלה כמעט שאינם קיימים בארץ. כאן יש בעיקר חבורה של אנשים (אני נדיבה בטרמינולוגיה שלי הבוקר. כנראה תוצאה של 10 שעות שינה), שמקבלים כסף על כך שהם מבהירים לך באופן הכי חלאתי שאפשר שמעצם קיומך כלקוח אתה מפריע להם להתחמק מביצוע העבודה שלהם. ובנוסף רובם גם ינסו להסביר לך שהם יודעים הרבה יותר טוב ממך מה אתה צריך, מה בעצם ביקשת, ולמה אתה אשם בכך שאתה לא מרוצה מהתוצאה. כן, אני מודעת לכך שלא כל אנשי-הכל-חוץ-משירות הם כאלה, וגם לכך שבמקרים רבים החלאתיות נובעת מטמטום יותר משהיא נובעת מרוע, אבל התוצאה היא אותה התוצאה: ההיתקלויות עם רוב אנשי-נביא-לך-שירות-באמאמא-ש'ך הופכת את חיי השגרה של אזרח ישראלי ממוצע לגיהנום. (או מה שנשאר מחיי השגרה כשמורידים את כל האספקטים גדושי האדרנלין של ההווי המזרח תיכוני).
על כל פנים, עמדתי לי בתחנת האוטובוס שבה אני עומדת בכל בוקר. כאן אבקש קלוז-אפ על המספר 47, שמופיע בבירור, שחור על-גבי צהוב על השלט המפרט את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה. לפעמים השלטים האלה נוטים להישחק, והמספרים דוהים, אך לא כאן. כאן המספר 47 נותר גלוי ובולט כמו זוג האספקטים העיקריים באישיות של פמלה אנדרסון. הוא מתנוסס בגאווה על השלט, כמו הרעמה הורודה המלאכותית של ניקי מינאז'. פאק, הוא יותר מודגש מהרווח בין השיניים הקידמיות של מדונה ויותר שחור מחוש ההומור שלי. בקיצור, הבהרנו את הנקודה: הוא שם. ולרוב אין לי הזיות. טוב אולי חוץ מתקרית מביכה אחת עם כמה (עשרות) שפני סלעים. אבל זה כבר חורג מתחומי הדיון. (והשפנים היו שם, גאדדמיט!)
והנה מתקרב לתחנה האוובוס שלי, קו 47 בכבודו ובעצמו. כמו שמבטיח המספר שעל השלט בתחנה (נו, הציצי של פמלה, זוכרים?). האוטובוס מתקרב לתחנה, מאט... וממשיך לנסוע! אני רצה אחריו, דופקת על הדלת בזעם, והנהגת פותחת את הדלת. היא לא מתנצלת, לא מודה בטעות שלה, אלא מודיעה לי שאני זו שעומדת בתחנה הלא נכונה. בשלב זה אני כבר רותחת מזעם. לטעות זה דבר אחד. אבל להאשים אותי בחוסר היעילות שלך זה דבר שונה לגמרי. כאן עולים לנגד עיני הנהג של דן שעבר על פני התחנה שעמדתי בה, המשיך לנסוע והעז לצעוק עלי שלא עמדתי בתחנה, אחרי שפתח את הדלת מחשש שאחרת הג'ינג'ית המטורפת עם העשן העולה מהאוזניים תרסק אותה במו ידיה הדקיקות; והנהג של מטרופולין שלא עצר לי פשוט כי התחנה היתה תפוסה על-ידי אוטובוס אחר ולא התחשק לו לחכות שהוא יזוז; וכל הנהגים שהורידו אותי תחנה אחת מאוחר יותר כי התעלמו מהעובדה שצילצלתי, ואחר כך צעקו עלי שאני צריכה לצלצל לפני התחנה. והנהג שלא עצר בתחנה כשראה אדם מבוגר רץ ונופל (בגבולות התחנה), וכשנוסעים אחרים עצרו את האוטובוס, אמר שמי שלא עומד בתחנה לא מעניין אותו (הבהרתי לו שעם גישה כזאת הוא צריך לעבוד בזבל ולא עם אנשים, אבל משהו אומר לי שבאותו לילה לא הדירו את שנתו חרטות על בחירת הקריירה שלו. ובטח שלא על האדם שנפל כי הוא אפילו לא האט כשראה אותו רץ.) ועוד אינספור סיפורים מהסוג הזה שחדלו זה מכבר מלהפתיע אותי, אך לעולם לא יחדלו להרתיח אותי.
"את אמורה לדעת באילו תחנות הקו שאת נוהגת בו צריך לעצור," עניתי לנהגת, בלי להרים את הקול, אך בלי שום מאמץ להסתיר ולו מעט מהארס בקולי.
ואז האשה הזאת, שהתחילה את השיחה כשהיא גוערת בי על כך שאני לא עומדת בתחנה הנכונה (למרות השיניים של מדונה וכל אוסף הפאות ההזויות של ניקי מינאז'), אמרה משהו כל כך מגוכח, כל כך עלוב ואידיוטי, שהמשכתי לצחקק כל אותו היום כשנזכרתי בזה. הנשמה הטובה החליטה ללמד אותי שיעור חשוב בחיים. לשפר במקצת את מידותי הקלוקלות, שנרכשו במשך רבע מאה של קיום אפרורי בקרב האנושות.
"דבר ראשון," היא אומרת בטון שהרכזת שלי מתקופת התיכון היתה יכולה להתפאר בו, "את לא מכירה אותי, אז אין לך זכות לשפוט אותי." וואו. עמדתי לפרוץ בצחוק. מול הפנים שלה. תוך שאני מתגלגלת על הרצפה. וסודקת כמה צלעות. ומשתינה במכנסיים. מסתבר, שכדי להבין אם היה עליה לעצור בתחנה או לא, הייתי צריכה לקרוא את הביוגרפיה המלאה שלה. עם כל הערות השוליים והנספחים. ואולי גם לעיין ביומן שלה, ובתיק הרפואי, ולראיין את המטפלות שלה מתקופת הגנון.
"אני מכירה את הקו מספיק טוב כדי לדעת שלא עצרת בתחנה שהיית צריכה לעצור בה," אני משיבה, וממשיכה הלאה לתוך האוטובוס, בלי לשמוע אפילו מה היה דבר החוכמה השני שעמדה להגיד. לו נשארתי להקשיב, הייתי עשויה באמת להתחיל לצחוק לה בפנים. וזה לא מנומס.

Friday, November 16, 2012

הפסקת טילים, ובחזרה למחשב

אתמול ירו טילים על תל-אביב, לראשונה מאז חורף 1991. הפלאשבקים מאותו חורף כוללים חרדה מעורפלת של זעטוטה בת 3, שלא מבינה מה בדיוק הולך, אבל כועסת על האיש עם השפם השחור העבות (שלא להתבלבל עם האיש המבוגר עם השפם האפור הקטנטן, זה משלנו), ואת הגליל החום הדוחה של נייר הסלוטייפ. והדלי במטבח, למקרה שאצטרך פיפי. והמסכות השחורות דמויות הגולגולת שהפכו את ההורים שלי למפלצות מתנשפות. ושק הניילון הגועלי, שבכלל לא דומה לברדלס, ושצריך לשים אותו על הראש. שוב, בגלל האיש הרע עם השפם השחור. וכוספאות הקרטון המאורכות שצריך לקחת לכל מקום, כך שעכשיו אבא חוזר מהעבודה עם קופסת קרטון ביד אחת ותיק המסמכים השחור שלו ביד השניה. לא זכרונות אימים של אדם מבוגר בעת מלחמה, אלא תחושה כללית של חוסר בטחון וחוסר הבנה. משהו אפל שמשפיע איכשהו על העולם שלי, אבל אני לא מסוגלת לקלוט איך בדיוק.
ואתמול? אתמול יום העבודה שלי לא הפך ללחוץ יותר או מעיק יותר עקב הטילים. בעיקר התעצבנתי שאצטרך להישאר עוד יותר מאוחר כדי להספיק לסיים את כל מה שהיה עלי לסיים. תחושת הלחץ המעיקה כבר הייתה שם מראש, הטילים פשוט התלבשו על מאגר קיים. שמעתי שאין נפגעים, שירושלים בסדר (שם מתגוררים פפרל-אמא, פפרל-אבא, האח פפרל ופפרלון ג'וניור. המשפחה שלי היא הדבר היחיד שאני אוהבת בעיר הזאת, וחשוב לי לדעת שיקיריי בטוחים. את ערסדויסלנד הארורה אני מסרבת בתוקף להעלות על ראש שמחתי, אל ראש מעייני, או אפילו אל פסגת הלחי השמאלית של ישבני), שהחבר היקר שלי מחוץ לעיר ושאפילו לדירתי שלום, וחזרתי לעבוד. פשוט אין לי מקום לעוד דאגות. (מה שלא אומר שהמצב אינו מדאיג, אני מציגה כאן רק את נקודת המבט המיקרוסקופית שלי).
אפילו לא היו לי שום הערות פוליטיות בנידון. בעיקר כי אין לי חשק וכוחות לויכוחים, ופוליטיקה תמיד גוררת ויכוחים. בתור ביטחוניסטית ליברלית, בכל הנוגע לסוגיות בטחוניות הדעה שלי תמיד תהיה שונה מזו של רוב חבריי. יש לי הרבה יותר במשותף איתם מאשר עם הרוב המכריע של אנשי הימין, ואני לא נכנסת לדיונים פוליטיים עם חברים, כי הדרעק הזה לא שווה את החברות שלנו. כאן אומר שאני מאמינה ותמיד האמנתי בחיסול מחבלים. ואני מודעת לעובדה שביבי לא עודד את החמאס לתקוף את הדרום, שנמצא תחת אש רצופה פחות או יותר כבר למעלה מעשור. אני לא אוהבת את ביבי, אין לי פוסטרים שלו בחדר השינה ואני לא מתכוונת לבחור בו, אבל אני מבחינה בין ניצול מצב מחורבן למטרות פוליטיות לבין הפיכת מצב טוב למצב מחורבן לאותן מטרות. אני לא כועסת על מי שחושב אחרת, כל עוד מדובר באנשם אינטליגנטיים שיש בסיס רציונלי לטענותיהם, וחבריי הם אנשים כאלה. אני יודעת שבנושא הזה אני לא אשכנע אותם, והם לא ישכנעו אותי (ואני לעולם לא אנסה, כי אני ממש לא בטוחה מי מאיתנו צודק, ואם בכלל יש צודקים וטועים. המצב מסובך ומחורבן מכדי שניתן יהיה לתפוס אותו במונחים של שחור ולבן). אני כן כועסת על אלה שמפרסמים פוסטים ארסיים ונוטפי שמחה לאיד על כך ש"הנה, עכשיו גם השמאלנים התל-אביבים תחת אש! נראה אם תוכלו להישאר יפי נפש עכשיו?!" יש לי רק תשובה אחת לאנשים האלה: "אוי, סתמו!" הם אידיוטים. מסיבות ברורות. ואני לא אוהבת אידיוטים. מסיבות ברורות.
ועכשיו הרבה יותר מציקה לי העובדה שנראה שהרסתי מנורה יקרה של איקאה שמאד אהבנו. לא כי המנורה יותר חשובה לי מתושבי הדרום (ועכשיו גם המרכז, כלומר: גמאני גמאני!), אלא כי היא פה לידי, ממלאת אותי ברגשות אשם. אז עם כל כך הרבה פאקים מובנים משלי, איפה יהיה לי מקום לאחסן פחד מטילים? או דאגות לגבי איראן? או לגבי השתלטות המונית של גרבילים על העולם?

Be afraid. Be very afraid

Wednesday, November 14, 2012

לבקשת הקוראים. חתול.

לבקשת הקוראת WebKat להלן ציור של חתול. מקווה שהוא די חתולי לטעמך. קוראים לו אלברט.


Monday, November 12, 2012

קומיקס- Smells and Sensitivity

פרויקט נוסף שהיה אצלי בתכנון כבר זמן מה, הוא קומיקס משל עצמי. אז, הנה הקומיקס הראשון שיצרתי במו ידי. מבוסס על שיחה אמיתית שניהלתי עם בן זוגי באוטו. כלומר, לא- זה זוג חברים שלנו שקוראים להם... קני וג'וני, ואנחנו בכלל בקושי בקשר איתם....





מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

והרי הפרק השלישי של עלילות מכון שווינעדרעק. בעיקר בשביל עצמי- כדי לשים דברים בפרופורציה לפני עוד יום ארוך ומתיש במשרד. זה אפילו עובד. כמעט.

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 3

שוב אותה דיסאוריינטציה טורדנית, יובש בגרון ודכדוך תת-הכרתי של מוח מיוגע. כל הסממנים של האנגובר בלי טיפת אלכוהול בליל אמש. סתם עייפות כרונית ויאוש קיומי. מבט ישנוני בצג הפלאפון הצף מול עיני מראה שמסיבה לא ברורה התעוררתי מעצמי שעה לפני לורדי. בין ערפילי מוחי צפה לאיטה מחשבה שזיק של תקווה בצידה. אם אצא מוקדם, אספיק אולי לשבת לכוס קפה בתחנה המרכזית לפי הצלילה לגיהנום. כוס קפה שתהיה ככל הנראה גולת הכותרת של השבוע שלי.
אבל אחרי שאני גוררת את עצמי במורד המדרגות, ממלמלת 'בוקר טוב' קודר ומחממת דייסה, תחושת הזמן שוב נעלמת ואני נשאבת לתוך מציאות אלטרנטיבית של לימבו ניצחי. הדבר הבא שאני מודעת אליו הוא קערת הדייסה הריקה והקרה והשעון המורה 10:30. אצטרך להסתפק בעוד כוס קפה מהיר הכנה בבית. אבל אולי לפחות אגיע בזמן. הנבלה אמור להיות בישיבה עד 15:00 וחבל יהיה לאחר ביום כזה ולפספס שלוש שעות שלמות של אושר יחסי, או לפחות יאוש יותר נוח.
אני מתגנבת למשרד באיחור מינורי של 10 דקות. מגניבה מבט חטוף לעבר כלבת הבראטס וחווה רגע של הזדהות עם גברים שמעדיפים להסתכל במחשוף ולא בעיניים- במקרים מסוימים המבט שתקבל בחזרה משם יהיה אינטליגנטי הרבה יותר. במקרה שלה, זה לפחות משתלם- הנוף מהמרפסת די מרשים. לו הייתי גבר, לפחות יכולתי להינות מהאספקט הזה של העבודה. הבעיה האמיתית בכל הסיפור היא שהיא רק נראית כמו בימבו סתומה. למען האמת, בראש הקטן שלה יש בדיוק מספיק תאי מוח לתחזק את הביצ'יות שלה. היא מסוג הנשים שיודעות לא רק איך לנענע, אלא גם מתי ובשביל מי. לזרום זה לא מספיק. צריך להיות גם כיוון לזרימה.
"שלום ג'ני,” אומר הפרצוף שמעל המחשוף. אני מעבירה את המבט לערימת הניירות על השולחן. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זו תביעה על הטרדה מינית. “אני רוצה שהיום תסיימי עם כל התיוק שנשאר. חשוב לי שתעשי את זה לבד כדי שתלמדי. אם יש לך שאלות, אני פה. אני באמת רוצה לעזור לך כדי שכל העסק יעבוד.”
כתר הקוצים הולם אותה בערך באותה מידה שבה בייבידול תחרה היה הולם את חנה לאסלו. נפש האמן המיוסרת שלי מסרבת להשאיר דימוי נאה זה ללא ייצוג גרפי הולם. אני מנערת אותו ופונה אל ערימת הניירות שעל השולחן שלי. מיילים למחיקה. עבודה פשוטה ומונוטונית, ויחסית לשאר מטלות הלשכה לא בלתי נעימה. למרבה הצער, ההנאה שבניקוי המיילבוקס מפסולת מיותרת תיאלץ להידחות לטובת משחק מחבואים מייאש עם מאות הקלסרים השורצים בכל רחבי הלשכה.
אני מזיזה את ערימת הדפים ומגלה ששטח השולחן הצטמק. הסיבה מתגלה במהרה. שני קלסרים עצומים משתרעים בעצלתיים בין ערימת הדפים לתיבות הפלסטיק שאמורות לאחסן את הניירת שמציפה כל פינה פנויה במשרד.
"מה זה?”
"הקלסר של התוכנית לשילוב נוער בדואי במערכת החינוך שלא מצאת אתמול- רציתי שתראי שהוא קיים ותזכרי איפה הוא נמצא. המקום שלו הוא בחדר של דיק, מדף E45, בדיוק כמו שכתוב בקובץ תיוק...”
"אבל אתמול עברתי על כל המדף, הוא לא היה שם...”
"נכון. כי הוא היה על השולחן של דיק. לפעמים הקלסרים האחרונים שהוא משתמש בהם נמצאים אצלו על השולחן או על הארונית ליד. זה חשוב מאד שתגדילי ראש ותבדקי גם במקומות האלה. זוכרת שדיברנו על זה?”
העניין הכואב הוא שבדקתי. באמת ובתמים ניגשתי לערימת הזבל בחלקו האחורי של החדר שמתחתיה נמצא מקומו המשוער של שולחן המנכ"ל האגדי. אפילו ראיתי פינת רהיט מבצבצת מבין הניירות ומושבות העובש שכבר הספיקו להקים פדרציה ומתכננות להכריז על עצמאות בחודשים הקרובים. אבל אולי היה זה רק חיזיון שווא, תעתועי דימיון שאינם אלה תולדה של שמועות ואמונות תפלות. על כל פנים, התקרבתי לשם ואפילו הזזתי כמה ערימות דפים תוך חירוף נפש הירואי, כשאני משתדלת בכל מעודי שלא להביט בגופתה המרקיבה של המזכירה הקודמת. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, חשפתי את עצמי השד יודע לאילו זיהומים שכביכול כבר כלו מן העולם. הכל לשווא. חשפתי מטרופוליס משגשג של חיידקי כולירע ואפילו שניים-שלושה מאחזים של שחפת, אבל לא את הקלסר הארור.
"אוקי, ומה עם הקלסר השני?”
"דיק אמר שהוא רוצה שזה יהיה אצלנו בינתיים. זה משהו שהוא יעבוד עליו בהמשך היום. צריך להזכיר לו.”
"אבל יש לו פגישות עד סוף היום...”
"צריך לנדנד לו בין לבין. והוא גם יחזור מוקדם מהישיבה במשרד האוצר. עוד שעה הוא יגיע. הוא לא רצה להישאר עד הסוף.”
יש לי חשק עז לייבב בקול רם. ולדחוף את שני הקלסרים יחד לאחד הפתחים שמשמשים את הגמדה המצועצעת לקידום האינטרסים שלה. רצוי תוך כדי שפשוף פרצופה הבובתי להחליא בין שלל המושבות על השולחן של דיק. במקום זה אני ממלמלת משהו על ההבדלים המינוריים בין השולחן שלי לבין מזבלה ומניחה את הקלסר האמור (משהו על יוזמה חדשה להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-ישבני-כולו-התרגשות) על כיסא פנוי.
ברגע שאני נוגעת במסמך הראשון בערימת הניירת, הטלפון של המשרד צווח. סיגלית בדיוק הספיקה לדדות שנייה קודם לכן לעבר השירותים, כך שהכבוד לענות נופל בחלקי.
"אז מה יש לי עכשיו ביומן?” צווחת השפופרת לתוך האוזן שלי.
"שנייה, אני אבדוק.”
"לא, אבל אין לך את זה מול העיניים? רגע, מי זה?”
"ג'ני. אני כבר בודקת ביומן שלך, דיק.”
"איפה סיגלית? היא לא שם?”
"סיגלית בשירותים.”
"אז למה היומן שלי לא פתוח אצלך? את צריך תמיד להיות מעודכנת בסדר יום שלי. זה מהדברים שאת חייב להתעדכן ברגע שאת מגיעה. את מבין אותי?”
כשהשפופרת נעוצה בין האוזן לכתף, אני מפלסת לעצמי מעבר בין הדפים, לעבר העכבר. הלז קם לתחיה ומתחמק מבין אצבעותי בעוד אני מנהלת מאבק איתנים בחזית השפופרת. בחזית השלישית, בה מתנהלת מלחמת החפירות המתישה מול האויב המרכזי, אני מהמהמת בהסכמה מאחורי חומת שקי החול, הרועדת תחת מטח טילי ההוביצר.
"לא אז תגיד לי מה שאמרתי עכשיו שאני אראה שאת מבין.”
בעיני רוחי אני רואה אותו נעצר פתאום. היד המצמידה את מכשיר הבלקברי לאוזן המקומטת רועדת. הפנים החיוורים מאדימים ומתכווצים בעווית של כאב. הבלקברי נשאר קפוץ עוד שניות מספר בין האצבעות הלבנות, וצונח אל המדרכה בקול נפץ. הידיים לופתות בכוח את בית החזה. האצבעות המעוקלות ננעצות באריג האפור של הסוודר. הפה נפתח ונסגר בתזזיתיות, כמו פיו של דג שנפלט אל החול והפנים המקיפים אותו נצבעים בגוון לבן אפרפר, כצבע בטנו של אותו דג. מתוך הגרון הזקן בוקעים קולות חרחור ושיעול. טיפות של קצף אדמדם מבצבצות מבין השפתיים הרוטטות. הקצף מצטבר בזוויות הפה וניגר על הסנטר הרפוי. עיני הלטאה הבולטות שלו מתרחבות ומתנפחות בין קמטי העפעפיים האדומים. נראה שעוד רגע הן ייצאו מחוריהן ויתנפצו על עדשות המשקפיים בפרץ של נוזל מוגלתי סמיך.
הוא מתכופף, רועד כולו. כעת הדם כבר ניגר בחופשיות מפיו הפעור. המשקפיים העבים נופלים אל הקרקע ומתרסקים בקול. הפנים המעוותים משתקפים בזגוגיות המנותצות, המעוטרות כעת אף הן בנתזי דם.
עם כל חרחור הוא גוחן קרוב יותר אל המדרכה. כל ניסיון לנשום מקרב את התולע הזקן למקומו הטבעי. הלחיים השקועות מתחילות להעלות גוון סגלגל ומתכסות ברשת כחלחלה של כלי דם זעירים. הצוואר מתנפח לכדי טופוגרפיה מרתקת של עורקים בולטים ועמקים קמוטים. השיעול הבא מפר סופית את שיווי המשקל של הדמות השפופה והזקן האומלל קורס בין שברי הזכוכית. הללו ננעצים בין קמטי פניו, המוטלים כעת בשלולית קטנה של דם. השלולית מתפשטת אט אט, שולחת גרורות מזדחלות אל בין אבני המדרכה...
"הלו?!... את שומע אותי? הלו?...”
צווחת החזיר הצורמות קורעות את אריג הפנטזיות העדין לגזרים ומטיחות אותי בכוח אל רצפת האבן של המציאות.
"כן, עכשיו אני שומעת. פשוט קודם לא שמעתי אותך משום מה.”
"יש איזשהו בעיה עם הטלפון? הלו?! את שומע?!!!”
"כן, כן, אני שומעת. לא, אין שום בעיה, פשוט קודם לא שמעתי כל כך טוב. עכשיו אני שומעת טוב. הכל בסדר, דיק.”
"למה קודם לא שמעת? אז צריך לדבר עם מוטי שיבדוק את זה. את שומעת? תתקשרי למוטי ותגידי לו שיש בעיות עם הטלפון ושצריך לבדוק את זה.”
"אבל אין בעיות עם הטלפון...”
"לא, אם לא שמעת קודם סימן שמשהו לא בסדר. צריך לבדוק את הדברים האלה. כי זה הדברים הקטנים שחשוב שיעבדו פיקס כדי שהלשכה תעבוד בצורה הכי יעיל שאפשר.” והשיחה הזאת היא ללא צל של ספק התגלמות היעילות. שמוק.
"אוקי, אני אדבר עם מוטי ואגיד לו שיטפל בזה.”
"אז מה יש לי עכשיו ביומן? סיגלית שם?”
"סיגלית בשירותים, כבר אמרתי לך.”
"אני כאן. הכל בסדר? מי זה בטלפון, דיק?” מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את הציוצים שלה מאחורי גבי. אני מסתובבת באנחת רווחה.
"כן, הוא רוצה לדעת מה יש לו עכשיו...”
"מי זה שם? עם מי את מדבר עכשיו?”
"סיגלית...”
"אה, אז היא שם? אז אמרת שהיא לא שם. אז לא. אז תן לי אותה.”
אף פקודה של מנכ"ל מטורף מעולם לא בוצעה בכזו תחושת סיפוק.
נראה שהתיוק יאלץ להמתין לזמנים שקטים יותר, מתישהו בימים המנומנמים שאחרי האפטר-פארטי של אחרית הימים. אני מדפיסה לעצמי עותק של סדר היום של הוד שמוקיותו בזמן שדעתה של הסוהרת הראשית נתונה כולה לאונס המנטלי מצידו השני של הקו.
השעה 12:40. הפגישה הבאה של הטינופת-מתחתית-פח-האשפה היא רק ב-15:00. ככל הנראה היצור יכבדנו בנוכחותו המצחינה כבר בעשר הדקות הקרובות. מאותו הרגע ועד לתחילת הפגישה אין מנוס משהייה במחיצתו. הידד לפרויקט להדרכת אמהות אתיופיות בענייני יאדה-יאדה-בולשיט-כלשהו-אחורי-מטים-אוזן-בעניין. אני פותחת את תיבת הדואר הנכנס ומתחילה להדפיס בתזזיתיות את כל המיילים שטרם נקראו. הרי לכם יעילות משרדית לתפארת מדינת קונגו.
ברקע סיגלית ממשיכה להסביר לשפופרת הטלפון את סדר היום של הלשכה, למרות הצווחות הבלתי פוסקות מצדו השני של הקו, שנשמעות בבירור ברחבי החדר. כעבור דקה היא מנתקת, אבל הצווחות לא פוסקות.
"טוב. שלום. אז מה יש לי עכשיו?” הפעם הקול מגיע מאחורי גבי.
לפני שאני מספיקה לפצות פה, סיגלית כבר חוזרת מילה במילה על ההסבר המפורט שנתנה דקה קודם לכן בטלפון. והוא מקשיב בארשת רצינית, כאילו מעולם לא שמע על התוכניות שהיא מתארת. כשהיא מגיעה לשעה 17:00, הוא עוצר אותה בצווחה פתאומית, תוך שהוא משליח על שולחני ערמת דפים המכוסים בכתב ידו הסהרורי. “אוי! אוי! תשיג לי מיד את דפנה! עוד לא דיברתי איתה על הדוח של באר שבע! עכשיו תעשה את זה!” ועיני האמפיביה העמומות שלו פונות לעברי.
אני פונה בצייתנות לרשימת הטלפונים, כדי למצוא את המספר של דפנה.
"לא! מה את עושה עכשיו? אמרתי שדבר ראשון תתקשר לדפנה!”
"אני צריכה למצוא את המספר שלה בשביל זה, לא?”
"בסדר. אז לא! אז למה את לא עושה את זה ברשימה שבמחשב? את כבר יודעת איך להשתמש בה? אם לא חשוב מאד שסיגלית יסביר לך איך להשתמש בה.” סודות פתיחת רשימת אנשי הקשר של אאוטלוק כבר הועברו אלי ישירות מפי האורקל, תודה ששאלתם.
"אני יודעת להשתמש בה. פשוט הדף כבר כאן ויש את המספר שלה...”
"לא,” מתעקש בן שיחי האצילי. “זה הרבה יותר יעיל לבדוק ברשימה שלי במחשב. אני רוצה שסיגלית תעביר לך הדרכה על זה אם זה לא מספיק ברור. חשוב שתדעי את הדברים האלה.”
כשהאצבע שלי כבר על השם של דפנה על דף הנייר, אני פונה חזרה למחשב וניגשת לאאוטלוק. השכר שלי לא תלוי ביעילות הלשכה, אני מזכירה לעצמי. זה כמעט פועל. אני נותרת כמעט רגועה לנוכח האטימות השולטת. זה הדופלגנגר שלי שמשסף את הגרון המקומט בעזרת סיכת בטחון, לא אני.
"מה, את לא מוצאת את זה?” יהיה צורך ביותר מסיכת ביטחון דמיונית כדי להשתיק את בור השופכין הזה.
"שניה, דיק. בקושי פתחתי את האאוטלוק...”
"אבל את יודעת איך לחפש? כי חשוב שתדע את זה.”
"אני יודעת איך לחפש, זה לא יהיה מהיר יותר מזה שתשאל כל חמש שניות אם מצאתי.”
הוא פולט צחקוק עצבני וחסר הומור, מלווה בגיהוק מרעיד קירות. מבטו לא עוזב לרגע את המסך שלי. היד על העכבר מתחילה לרעוד מזעם.
"זה ב-צ', כן? דפנה צימרמן. את מוצא את זה?”
"דיק, אני מאד מבקשת שלא תפריע לי. אני אמצא את זה ואתקשר אליה.”
"אבל מה הבעיה? אם את לא יודע להשתמש בזה אולי שסיגלית תעשה לך הדרכה.”
עם כל רגע יותר ויותר מתחשק לי להדריך את המקלדת אל תוך הצלעות שלו.
במאמץ על-אנושי אני מרכזת את כל תשומת הלב שלי במסך. לרגע האותיות והמספרים מפסיקים להתרוצץ מול עיני הסמאות מכעס ויאוש. שיחכה הבן זונה, אני מזכירה לעצמי. כל טיפת לחץ שלו משחקת לטובתך, מקרבת קצת את הסוף של החלאה. קחי את הזמן. תחייכי ותייחלי לשבץ. תהני מהרעד שלו, הוא סובל. תשאבי את מעט ההנאה שאת יכולה לקבל מהגיהנום הזה.
נשימה עמוקה, חיוך דבילי של אושר מזויף, והמספר מול עיני.
"אולי תסתכל ב-ד'...”
"לא, הנה דיק, כבר מצאתי.”
"אז מה היה הבעיה?”
"שום בעיה. בוא נתקשר אליה." מנסה להתחמק באלגנטיות מלופ נוסף של מלל מונגולואידי. אם עד עכשיו לא היו לי טיקים עצבניים, זה הזמן לפתח.
"לא, חשוב שנדע מה מעכב אותך, כדי שנוכל לטפל בזה.”
"מעכב אותי זה שאתה עומד מאחורי ומלחיץ אותי. זה מפריע ואני לא יכולה לעבוד ככה.” בלי לחכות לתגובה, אני תופסת את שפופרת הטלפון ומחייגת.
"אבל מה זה קשור?...”
"דיק, דפנה בטלפון.”
ושהיא תתמודד עם הפסיכוזות שלך, חתיכת טינופת.
בהבזק נוסף של מחשבה מהירה, מעין אינסטינקט הישרדותי שבקושי הייתי מודעת אליו, אני מעבירה את השיחה לחדר שלו. Go fetch, בן זונה. אני אפזר את המעיים המצחינים שלך בכל רחבי החדר לפני שאתן לך לגעור מעלי עם שפופרת הטלפון שלי למשך חצי השעה הקרובה.
"העברתי אליך לחדר,” אני זורקת עם חיוך לעבר היד המושטת. תמרון לא רע בכלל, רק מה חבל שלמדתי אותו מניסיון מר ומבאיש.
צמד הזרקורים מן העבר השני של השולחן צורב זוג חורים בדף הנייר שאני מחזיקה בנחישות מול פני. לשם הפרוטוקול, פיסת יער הגשם ההרוסה שאני מחזיקה לא שייכת לערימת התיוק, אלא לערימת המיילים למחיקה. טרם הגיע היום האפל שבו אתרוצץ מרצוני החופשי בין מדפי הלשכה עם דפים כשהרודן נוכח, שמה עצמי מטרה נוחה למטח דרישותיו וגחמותיו. אם למדתי משהו בימי שהותי בתופת הזה, מעבר לגמישות המופלאה של זהותי המגדרית, זו שמירה על פרופיל נמוך. כישורים מסוג זה הכרחיים בכל ארגון שבו המכשול העיקרי העומד בפני תפקוד הלשכה הוא דרישות המנכ"ל.
המייל החמישי בערימת המחיקות מנפץ את אשליית המונוטוניות המבורכת. מתחת ל-X הגדול המעטר את ראש העמוד, מפוזר קומץ סימנים המזכיר במבט ראשון חתימה של רופא הלוקה בהתקף אפילפסיה, ככל הנראה בתחתית מרשם עבור עצמו. במבט שני אפשר להבחין פה ושם באות אקראית, ושילוב האותיות גורם לי להסמיק ולהחוויר באחת. ההוראות אומרות באופן חד משמעי שעל פיסת הנייר להישמר באזור מוצנע בגופה של אשה ממוצא אתיופי. מה גם, שעל אותו אזור להיות אדיר. יצא לי לקבל הרבה הוראות משונות וחסרות היגיון בחיי, רובן בין כותליו של מוסד ארור זה, אך כאן כבר מדובר בגחמה שהיענות לה עשויה לעלות לי במאסר. שלא לדבר על חוסר הנעימות שעשוי להיגרם לאותה אשה אומללה. ועל האופי הגזעני והסקסיסטי של הפקודה. ובכן, הפעם יהיה עלי לחרוג חריגה בוטה מנהלי המקום ולהפעיל שיקול דעת. גם אם פירוש הדבר הוא התאבדות מקצועית, לראשונה בחיי אהיה חזקה ואעשה את הדבר הנכון. דומם אעמוד במאבקי למען הצדק. אני מגניבה מבט זהיר ימינה ושמאלה ומחליטה שהגיעה העת לפעול.
בצעד חסר מורא של התנגדות אילמת, במטרה למנוע מבוכה למכון, לאתיופית ובראש ובראשונה לעצמי, אני מסתירה את המייל בקלסר המוקדש לכנס משרד האוצר בנושא שילוב העולים מאתיופיה (או בקיצור, כנס אוצר של אתיופים, אך בשום צורה לא כנס אדיר של אתיופית, או כל דבר אדיר אחר שלה).
אני מצחקקת ביובש ומדחיקה דמעה לזכרו של חוש ההומור שלי.

Sunday, November 11, 2012

על רגש ונחיתות

אני סובלת מחרדת ביצוע רצינית. ואני לא מדברת על סקס. או על כיכוב בתפקיד הראשי של מחזה ברודווי. ואפילו לא על נאום הפתיחה של הקריירה הפוליטית שלי. אני מדברת על כל דבר שאיכשהו מבטא אי אילו כישורים שלי. כל דבר שאוכל להסיק ממנו, שוב, שאחרי ככלות הכל אני אכן כשלון. כלומר, כמעט כל פעולה יצירתית, ובאופן כללי, פחות או יותר כל פעולה.
במשך שנים סברתי שאני אדם עצלן. עכשיו אני יודעת בוודאות, שלא בכך נעוצה הבעיה. אני לא טוענת לרגע שאני לא עצלנית. חוששתני שאני עצלנית במידה כזו, שאפילו העצלנות שלי מתעצלת מכדי להתפתח. היא פשוט יושבת לה אי שם על בלוטת החשק, ממאנת לזוז, איננה גדלה ואינה מצטמצמת, כי למי יש כוח להפר את הסטטוס קוו?
העניין הוא, שהעצלנות היא לא כל הבעיה. כתיבה, ציור, או כל פעולה אחרת שמביאה לי הנאה במידה לא מעטה, דורשת לא רק אנרגיה, אלא גם אומץ. המחשבה הראשונית שלי היא שמהות הפעולה היא להוכיח את ערכי, וגישה כזאת מולידה לא מעט לחץ. הפחד להיכשל הופך למשתק, והתוצאה היא בהייה באבני החן הצבעוניות של Bejewled, ללא כל עשייה פרודוקטיבית. לכל הפחות אני מבינה שיהיה זה מגוחך לתעב את עצמי על כשלון במשחק שכל תחליתו להזיז אבנים נוצצות ממקום למקום כדי לפוצץ אותן. אז מי אמר שאין תקווה?
מי אמר? אמרו את זה המוני יצורים קטנטנים שחיים אצלי בראש. גמדונים שפופים, שגפיהם גרומים ומעוותים ופיותיהם פעורים בייאוש אדוארד-מונקי אילם. הם בוהים בי בעיניים ריקות, ולוחשים מבלי להזיז את שפתיהם. אין בדבריהם כעס או איום, רק אכזבה, תסכול ודכאון שהיה מעכיר את האווירה באפל שבגטאות החרדים של ירושלים.
הם לא צריכים לצעוק, כי הם יודעים שהם צודקים. הם לא צריכים להתווכח, כי אין מי שיטען נגדם. והם מבהירים לי שוב ושוב, חרש, בלחש שצלילו כרשרוש עלים מתים על אדמה חרבה, שאין טעם. שאיחרתי את המועד, ושאם עד גיל 25 לא הצלחתי להוכיח להם שביכולתי ליצור משהו בעל ערך, כבר לא אצליח לעולם.
והם ממלמלים במרמור משהו על כל אותם גאונים צעירים שבגילי כבר כתבו המוני רומנים עבי כרס, שבגיל 19 כבר היה להם מקצוע כעיתונאיים רציניים, ומכאן רק עלו והאמירו ופרסמו מחזות ונובלות תוך שהם עמלים יום ולילה ורצים ממערכת העיתון לדירתם הבוהמית הזעירה להקליד בקול שקשוק ותקתוק על מקשיה של מכונת כתיבה ישנה לאור נורה בודדת.
הגמדים מעוקלי הגפיים מביטים במבט עורג של הורה מאוכזב על אותו ילד בן 17 שכבר פירסם סיפור בעיתון הארץ, ועל הזעטוט בן ה-19 שמתרגם את כתבי בודלר כאילו היה מפוצץ אבני חן צבעוניות במשחק מחשב.
אני אוהבת אותן, את אבני החן הארורות האלה. איתן זה קל. אם לא הצלחתי, אני מתחילה עוד משחק, ועוד משחק. וקופת המטבעות שלי הולכת ותופחת. ואני הצלחה פנומנאלית. העתיד שלי מובטח. הקריירה שלי פורחת.
ואז אני מגלה שכבר אמצע הלילה, ושוב אאחר מחר לעבודה. התמרדות זעירה כנגד היצורים הקטנים עם העיניים המתות. הא לכם, יצורים קטנים. לכו תעברו לראש של הפושטק הקטן מעיתון הארץ אם אני לא מספיק טובה בשבילכם.

Monday, November 5, 2012

אין ריר- אין 21

במהלך סוף השבוע עשיתי מעשה שלרוב אני נמנעת ממנו, כדי לא להעיק על מערכת העצבים המעורערת שלי. פתחתי עיתון. ונחשו מה? התעצבנתי. מאד. עד כדי עשן מהאוזניים. אני יודעת היטב איפה אני חיה, אני יודעת היטב מה טיבה של בירוקרטיה סתומה במדינה קטנה ומבוהלת שנשלטת בכוח הזרג ומזייפת דמוקרטיה בזעקות תיאטרליות של שחקנית פורנו סוג ד' (רק שכאן אתה זה שנדפק). אני יודעת שמבחינת בירוקרטיה סתומה חור התחת של חור התחת הישראלי נמצא בצה"ל. ובכל זאת, הם הצליחו להרתיח אותי. שוב. כאילו כל הדרעק הזה חדש לי.
מדובר בכתבה שפורסמה ביום שישי בעיתון ידיעות (מאת רז שכניק ויהודה הראל), שדנה באמנים ישראלים שלא התגייסו או לא השלימו שירות מלא מסיבות כאלה ואחרות, ובאפליה (כן רבותי, כאן, בארץ ישראל. מי היה מאמין?!) שנעשית בצה"ל בין אמנים ששייכים למיינסטרים (כלומר, זמרים מזרחים. כן, אמרתי את זה. השד העדתי יכול לקפוץ לי), לבין אמנים שמזוהים עם תרבות השוליים הליברלית (ומוגדרים בכתבה כ"אשכנזים", אם כי אין לי שום כוונה להיכנס לשיוך האתני. את הזמר המזרחי הזכרתי כז'אנר, חובביו יכולים מבחינתי להיות עולים חדשים משוויץ, אני לא אכבד אותם יותר בשל כך). בעוד שרית חדד ואייל גולן מקבלים מקום של כבוד ב"תרבות" הצה"לית, ומוזמנים להופיע בפני חיילים, זמרים כמו אפרת גוש ואביב גפן מוחרמים כחבורת משטמטים עוכרי ישראל (הניסוח שלי, לא של הכותבים).
כל זה מהווה חלקיק מזערי בתמונת מציאות שהתרגלתי אליה זה מכבר. זה לא מה שהרתיח אותי. מה שבאמת הוציא אותי מדעתי הוא אמירה של האלוף הנכבד במיל', מר אלעזר-פוץ-נפוח-שטרן. הוא מדבר על אפרת גוש, שהשתחררה על סעיף נפשי (לא כי הביאה פתק מהרב, לא כי התחתנה עם ידיד הומו כי לא בזין שלה לקחת רובה, לא ברחה מהארץ- הקב"ן הסכים איתה שהמסגרת הצבאית, שהיא לא בדיוק חממה לנוער רגיש, לא מתאימה לה. והיא לא מתאימה למסגרת הזאת. כי מה לעשות, לא כולנו יוצרנו בפס יצור לסוליות נעליים. רק רובנו). לדברי שטרן, "מי שרוצה לשקר בסעיף נפשי, יכול. אם אמן כזה או אחר יצא משירות על סעיף נפשי ויודע להופיע, סימן שהסעיף הנפשי לא מפריע לו."
נניח לרגע בצד את העובדה שהוא מאשים את האנשים שעוברים דרך המערכת בדפיקות של המערכת עצמה. תחשבו על כך, שהשירות בצבא, מבחינת מר פוץ נפוח, הוא מעין פעולה יומיומית פשוטה וקלילה, שלבן אדם שמופיע על במה, מתלבש בכוחות עצמו, ואף נמנע מלרייר ולהטיח את הראש בקיר, לא צריכה להיות שום בעיה לבצע. העובדה שהצבא מטייח השד יודע כמה מקרי התאבדות עקב התפיסה הדפוקה הזאת, עשויה אולי לרמז אחרת. אבל למי אכפת? ודאי ובוודאי שלא למר פוץ-מילטנטי-שטרן.
מעבר לכך, יש כאן תפיסה פרימיטיבית והרסנית של בעיות נפשיות כדבר קיצוני ומסוכן, שלא משאיר שום מקום לתפקוד נורמאלי. כל גווני האפור שבין אדם שפוי למטורף רצחני המתיז קילוחי קצף מזויות פיו נמחקים כלא היו. אם אתה אדם רגיש יותר (או חלילה, חושב), אין לך מקום במערכת. אם אתה לא סהרורי מרייר, מקומך במערכת ואין לך זכות לרגישות, שונות או יחודיות. זה המשך ישיר של הדמוניזציה שנעשית בארץ לתרופות פסיכיאטריות. כולם חושבים על גדודי זומבים מעורפלים מפרוזק וריטלין, ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב על המוני אנשים שהכדורים הצבעוניים הקטנים האלה הופכים את החיים שלהם לנסבלים.
ובטח שלא על כך, שאולי חלקם לא היו צריכים לבלוע כדורים אם המצב לא היה כל כך מחורבן מלכתחילה. בגלל אנשים כמו פוץ במיל' שטרן, לדוגמה.