השלג התחיל לרדת קצת אחרי שהופיעה מולי כוס הקפה הדלוח השניה. כשהמלצרית כבדת הגוף עם זיגוג המוות בעיניים ניגשה אלי עם הקנקן, הנהנתי, בעיקר מתוך שעמום. בתנועה מכנית, היא הטתה את קנקן מי הבוץ מעל הכוס הריקה וזרם האפתיה השחיר את החרס הלבן עד שפתיו.
לא ממש התכוונתי לשתות את הכוס השניה. אבל אין לי לאן ללכת והדיינר הקטן הצמוד לתחנת הדלק חמים ומואר. למרות האוויר הדחוס ואווירת בית העלמין, יש משהו מנחם בביתיות המעושה של המקום.
לרוב מקומות מהסוג הזה שורצים נהגי משאיות שחוקים בכל שעות הלילה. אבל היום הדיינר שומם. אף נפש חיה חוץ ממני והגופה המהלכת של המלצרית. הסיכויים שלי לתפוס טרמפ החוצה מהמחראה הזו הולכים ואוזלים.
אני מערבב את הקפה שוב ושוב עם תנועת מחוגי השעון, כמנסה לכשף את הזמן קדימה, או אחורה, או לאן שלא יהיה לעזאזל, רק לא הכאן ועכשיו הארור הזה.
הבוקר עוד היה לי סיכוי. ואופנוע. ושביב של תקווה במיכל. הבן זונה הקשיש שבק חיים קצת לפני הצהריים באיזה חור תחת בין יוטה לקולורדו. וינסנט בלאק שאדו טהור גזע, שהשאיר לי השמוק האחרון שניסיתי לקרוא לו אבא. זה לא עבד, אז התחלתי לקרוא לו נבלה. אחרים קראו לו מרטי. אמא שלי קראה לו בהרבה שמות שונים, בהתאם להרכב הכימיקלים שצרכה באותו יום.
לא שאלתי איפה היא מצאה אותו, כי בשיא הכנות לא ממש אכפת לי. מדי פעם תהיתי איפה הוא, בתורו, הצליח להשיג אופנוע וינטאז' ששווה יותר מהחיים שלו וכל הרכוש שהיה אי פעם בבעלות אבותיו השתיינים גם יחד, אבל לא העזתי לשאול. מגיל צעיר היה ברור לי ששאלות לרוב גוררות רעש וכאבים. אני לא יודע מה מהשניים אני שונא יותר.
מהמשאית שהנבלה נהרג בה בקושי נשאר מה למחזר. אמא שלי זרקה עלי סכין מטבח כשאמרתי לה כמה אני שמח שלא לקח את האופנוע באותו לילה. הקראק שרף לזונה הזקנה את כל השכל. הרי היה ברור שהאידיוט הזה יגמור יום אחד בתור ערימת דשן אלכוהולית בצד הכביש. אז עדיף שזה יקרה בגרוטאה חלודה שמתניעה רק בלילות ירח מלא. לא על וינסנט בלק שאדו יפיפה שזכה ליחס של סוס מירוצים גזעי מיום היוולדו.
עדיין יש לי צלקת קטנה על הסנטר מהסכין של הזקנה. אבל וינסנט נשאר שלי. חמש עשרה שנים טיפלתי בו, מירקתי, הברקתי, החלפתי חלקים, תיקנתי ושיפצרתי. הוא היה הנכס היקר ביותר שיצא לי להחזיק בין רגלי. אהבתי אותו יותר מאשר את אימי מולידתי. וזה קצת עצוב, כי אני הגבר השני שאהב אותו הרבה יותר משאהב אותה. ואת הראשון היא אפילו לא ניסתה לרצוח.
אבל כל זה היה מזמן. אותה לא ראיתי כבר עשור, ואת וינסנט מכרתי תמורת אלף דולר ותחושת השפלה תהומית לאיזה זין שלא יודע להבדיל בין הארלי לוספה. לא היה לי הכסף או הציוד לתקן אותו והוא כבד מכדי לשאת אותו על השכם, כיאה לחבר קרוב שנפל במערכה. הבטחתי לבוא לחלץ אותו ברגע שיזדמנו לידי האמצעים, אבל אני יודע שהזין יפרק אותו לחלקי חילוף עוד הלילה. אני חושק שיניים כדי לא לייבב.
מעבר לחלון נעשה שחור ואובדני.
השלט על דלת הזכוכית מבטיח שירות עד אחרון הלקוחות. אני יודע כמה המלצרית מתעבת אותי על כך. אם זה היה תלוי בה כבר הייתי נגרס מזמן במעבד מזון עצום, וברנדה מהמשמרת של הבוקר הייתה מגישה אותי עם ביצים מקושקשות ובייקון פריך לנהג משאית מזוקן עם צלבי קרס מקועקעים על שרירי הזרועות. אבל אין להם מעבד מזון במטבח. הנקניקיות וההמבורגרים שלהם מגיעים מוכנים בעטיפות ניילון תעשייתיות כמעט כמו תכולתן. והיא, שרלין, כפי שמורה התג מעל השד השמאלי שלה, תקועה כאן איתי. רק שרלין ואני, לבדנו בעולם, עד שהסבלנות שלה תפקע והמטאטא יפריד בינינו.
כשהרוח זרקה אותי פנימה לפני שלוש שעות, טורקת את הדלת הכבדה על ישבני, חמישה או שישה אורקים עוד עיטרו את הדלפק המתכתי, מחליפים נהמות צרודות מעל כיפת הזכוכית של מגש הפאי הריק למחצה. אחד מהם אפילו עשה רושם של בחור הגון, ששוחט רק ארבעים אחוז מהטרמפיסטים שלו.
אבל הוא עזב די מהר, בליווי הר אדם גלוח ראש עם כתם מורבידי על ז'קט הג'ינס ופרצוף לבנה סמוק שלא מבטיח לוודא שאתה מת כשייצוק מעליך את הבטון.
לזכותו של הידידותי מבין הנותרים הייתי אומר שככל הנראה היה רוצח אותי קודם ורק אז אונס את הגופה. התיישבתי בתא פינתי עם תצפית לעבר הדלת, בתקווה שתזדמן אפשרות קצת פחות מאיימת. מאז הדלת בעיקר פלטה אנשים החוצה. פעם אחת נבעט פנימה ברנש גוץ במעיל עצום מעל חליפת טוויד ישנה. זה קרה בדיוק כששרלין מזגה את הקפה הראשון שלי. אזרתי אומץ לגשת אליו. אפילו הצעתי להשתתף בהוצאות הדלק כשראיתי כמה החוויר למשמע בקשתי לחלוק את חלל מכוניתו. אבל הוא כנראה ממש לא אהב את הסיכויים שאני אשחט אותו. למען האמת, קשה לי להאשים אותו. גם אני לא הייתי שש לחלוק נסיעה עם גבר זר, מוזנח וכחוש. בכל הפרצוף המכוער שלי אין ולו פרט אחד מנחם. לחיי הרואין שקועות, שיער פנים דליל הישר מקלסתרון של פדופיל מצוי ועיני ארנבת בגוון אדום-פסיכו. דיני נחרץ סופית כשהסתובבתי להעיף מבט לעבר התא שלי, לוודא שהאורקים לא פושטים לי על התיק, וחשפתי בלי משים את הפנטגרם הרקום על גב מעיל העור המרופט שלי. בעשור שעבר מאז ימי התיכון לא הכנסתי יותר מדי שינויים במלתחה שלי, במידת הבגדים ובמאזן חשבון הבנק. אני מיצג היסטורי מהלך. לא הייתי משתמר יותר טוב מאחורי זכוכית במוזיאון מחורבן.
הגוץ מגמגם משהו על מכונית עמוסה מדי ומושב נוסע חסר ופורש לקצה השני של הדיינר, שפתיו נעות בתפילה חרישית.
אני מתנחם במחשבה שהלילה יחלום עלי, מקריב את שתי בנותיו הבתולות לשטן. ועוד קצת כשאני מחליט שכל אחת מהעלמות בתולה בערך כמו צ'ארלי שין.
המצפון שלו, מדורבן על-ידי מבטי הכלבלב המוכה שאני שולח מהפינה שלי, לא נותן לו מנוח. הוא משלם בידיים רועדות על קפה בכוס נייר ושני סנדויצ'ים לדרך ונס על נפשו, חזרה אל בנותיו פעורות הרגליים ואשתו בועלת הסוסים.
אני שוקל ללעוס קצת פאי כדי לא לחשוב על וינסנט. אני חזיר מוחלט שנטשתי אותו ככה. לא מגיע לי שום פאי מזדיין. החלאה הזה בטח מוכר אותו ברגעים אלה ממש, איבר אחר איבר, בשוק השחור. שישים שנות מורשת מפוארת ירדו לטימיון במחי מברג של רדנק מטומטם.
בינתיים האורקים מתחילים להזדחל החוצה. אחד אחרי השני, הם משלמים לשרלין על ההמבורגרים והקפה, ומדדים בעצלתיים לעבר הדלת. בשלב זה אני כבר מוכן לקחת סיכון. אמנם כל אחד מהם יכול לבתר אותי בידיים חשופות, אבל זה לא נראה לי כמו דבר הגיוני לעשות. אני לא נראה עשיר במיוחד. אחרי הכל, הם לא יודעים שכל רכושי עלי אדמות קבור במזומן בתיק הגב המרוט שלי. אני לא נראה שחור, יהודי, או ליברל. למעשה יכולנו בקלות לגדול באותו טריילר, עם אותם הורים-אחים, על אותו חלב אם רווי מת'. אחד מהם אפילו קצת דומה לאח הגדול שלי, אליו בעצם אני מנסה להגיע מאז אתמול בבוקר. אולי לכן המחשבה על נסיעה לילית עם אחד מהם במשאית סגורה על כביש שומם גורמת לי מחנק קל וחשש לחוסר שליטה בסוגרים.
לא שלא הייתי נותן את צמד אשכי כדי להיות ליד בוב עכשיו. הוא היה טוחן לאבקה את העצמות של כל מי שרק יעז להעיף מבט לא מנומס לעבר אחיו הקטן. אבל את רוב הילדות שלנו הוא העביר בטחינת העצמות שלי.
אני רוצה מאד להאמין שהוא לא היה רוצח בדם קר בשביל כמו מאות דולרים עלובים. אבל באותה מידה הייתי גם רוצה להאמין שאמא שלנו לא כלבה מסוממת שהעבירה את כל שנותיה הבוגרות בייצור והזנחה של ממזרים.
כשאבא שלי ושל בוב אמר לה לקחת אותנו וללכת להזדיין, זה בדיוק מה שהיא עשתה. עד גיל שתיים-עשרה כבר היו לי חמישה חצאי אחים בדרגות פיגור שונות. רשויות הרווחה היו מגיעות מדי פעם לקחת כמה מהם, אבל היא תמיד הספיקה להשריץ עוד. חלק אפילו שרדו. איבדתי בהם עניין די מהר, ובגיל חמש עשרה לקחתי את וינסנט וברחתי. עבדתי בכל מפעל וחווה שלא שאלו יותר מדי שאלות, וכשהתחילו לשאול עברתי הלאה.
כשהגעתי לגיל העסקה חוקי כבר יכולתי לשכור דירה קטנה. הקריירה שלי התקדמה משטיפת כלים למלצרות, ואפילו התחלתי לחשוב ללמוד איזשהו מקצוע. לא עריכת דין או ראיית חשבון או משהו כזה. אמא שלי עוד לא הייתה על סמים כשנולדתי. אני מבין שזה לא עובד ככה. אבל אני טוב עם הידיים ויודע דבר או שניים על גלגלים ומנועים. בטוח היה לי סיכוי באיזשהו מוסך קטן. אחרי הכל, עשיתי עבודה לא רעה בכלל על וינסנט שלי.
הכנתי רשימה של מוסכים בסביבה. התחלתי לעשות טלפונים, לקבוע פגישות. כבר הספקתי לבקר במוסך אחד, והבעלים אמר לי שיחשוב על זה.
ואז, משום מקום, טלפון מבוב. שנתיים לא דיברנו ופתאום הוא מתקשר. יש לו עבודה בשבילי. הזדמנות של פעם בחיים, הוא אומר. כל העניין מסריח כמו הומלס מת באמצע הקיץ. אבל הוא אח שלי. והוא צריך אותי. ובחיים לא הייתי אומר לו את זה, אבל פתאום אני כל כך מתגעגע לאידיוט הזה, שהגרון שלי נלפת במלקחי פלדה.
"רק תגיע. אנחנו נדאג לכל השאר."
אז אני אורז את החיים העלובים שלי בתיק גב, עולה על וינסנט, ועף עם הרוח לקצה השני של היבשת, כמו הכלבה הטובה שאני.
יש לי הרגשה שה"אנחנו" האלה שהוא מדבר עליהם הרבה פחות סימפטיים מחבורת הנהגים כאן בדיינר. הגיע הזמן להתבגר, ילד. אני קם לנסות את אפשרות המילוט האחרונה שלי.
אני כבר מוכן לטפוח לעצמי על השכם על האומץ. אפילו לא גמגמתי. אבל הבלוק המגודל עם הזקן הויקינגי מניד בראשו בצער.
"הייתי שמח לעזור, חבר. אבל ריי ואני נוסעים מערבה, לכיוון רינו. היית צריך לשאול את ג'ים. הוא נוסע לקנזס. הוא יצא לפני שעה בערך."
מתחשק לי לרסק את הראש המטומטם שלי על הדלפק. הייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם הם באמת היו הורגים אותי. בחיי שמגיע לי.
מאז לא נכנס לדיינר אף לקוח נוסף. אם פרדי קרוגר היה מופיע עכשיו מעבר לדלת, הייתי נופל לרגליו ומתחנן לטרמפ. אבל אפילו בשבילו המקום הזה עלוב מדי והשעה מאוחרת מדי.
ועכשיו, בנוסף להכל, התחיל לרדת שלג.
אוקלהומה נראית רחוקה מאי פעם. הייתי מתקשר לבוב, אבל הדפוק הזה לא השאיר לי מספר טלפון. רק פרטי הגעה מעורפלים לאיזה פאב שכוח אל, בלי שם אפילו. "תגיד שאתה אח של בוב. הם כבר יצרו איתי קשר." בהחלט מסריח. ומתיש.
התעוררתי היום עם עלות השחר. נאלצתי להעיר את פקיד הקבלה העתיק כדי למסור את המפתח שלי במוטל. הוא כל כך נבהל שכמעט חטפתי כדור בראש מרובה הצייד שלו. רכבתי עד שוינסנט פרח את נשמתו, ומשם המשכתי באוטובוס מימי הובר, עם ריח חזק של שתן וגרביים. הנהג עצר באמצע כביש נטוש, וטען שזה התחנה שאני יורד בה. אז איחלתי לו להחנק על קווצת שיער ערווה של זונה בגמלאות והמשכתי ברגל עם כיוון הכביש.
כל זה כדי להתקע בדיינר בקצה היקום בלי תכנית מילוט או רצון לחיות. אני מבטיח לעצמי לשבור לבוב את הלסת אם אי פעם אגיע לפאב הזה שלו.
שרלין מקרצפת את הדלפק בפעם העשירית ומסדרת מחדש את כוסות הקפה. היא שולחת אלי מבט מתחנן, פולטת אנחה קורעת לב ומתחילה לטאטא את ריצפת הלינוליום הירוקה.
אני מכין את עצמי נפשית לקראת היציאה החוצה, אל הקור והחושך. אנסה ללכת לאורך הכביש, בתקווה לתפוס את הרכב הראשון שיסכים לעצור לי. אם מישהו בכלל יעבור כאן בשעה הזאת.
רק עוד רגע אחד, שרלין, אהובתי. עוד שניה אחת של חמימות מנומנמת, ואצא מחייך לנצח. אני כמעט מוכן לזוז, אבל ידי מסרבת להתרומם ולבקש חשבון. העייפות המצטברת של היום מכה בי כמו כדור הריסה ארור. כאילו מישהו מילא פתאום את גולגולתי בצמר גפן. ידי כאילו נוצקו בטון ורגלי שוקעות עמוק לתוך הרצפה, טובעות בביצת הלינוליום.
כך הרגשתי באותו אחר צהריים שקט, לפני עשרים שנים או יותר, כששכבתי על השטיח בסלון ומול עיני צפו דמויות צבעוניות על מסך הטלויזיה. בובי היה מרוכז בסרטים המצוירים שלו. אמא ישנה. אבא אף פעם לא היה בבית בכל מקרה. בחוץ ירד שלג שקט, ואני התעטפתי עד קצה אפי בשמיחת פליז ישנה.
באק, הרועה הגרמני הזקן שסבא שלי השאיר לנו, מנמנם לידי, ראשו העצום שעון על הבטן שלי. הוא נוחר כמו טרקטור ישן. האוזן הפרוותית שלו מלטפת לי את האף עם קצב הנחירות והעולם כולו הופך לחיבוק צמרירי גדול.
רעם מחריש אזניים גורם לי לזנק בבהלה. חלק קטן במוח שלי נותר עירני מספיק כדי לנזוף בי על כך שנרדמתי כמו גוש חרא מנוזל בן שנתיים. עוד חלק מתעורר כשאני מבחין בקנה האקדח מולי. הרוב נשאר חשוך.
הגוף שלי מתחיל לנזול לעבר הרצפה. נשמעת יריה נוספת. מישהו צועק. כנראה אני. גל חום מתחיל להתפשט איפשהו באיזור החזה שלי. בזווית העין אני רואה את שרלין מרוקנת את הקופה לתוך תיק כהה.
הרצפה קרירה ונעימה. מרחבים ירוקים ושני זוגות נעליים גדולות ושחורות. שרלין בוכה.
מישהו פעם אמר לי שאם משתפים פעולה עם השודד, לרוב יש סיכוי טוב לשרוד. אולי באיזה תדריך בטיחות בבית ספר. שרלין מבינה את זה. לוע של אקדח הוא אמצעי הסברה מעולה.
משהו כואב, אבל אני לא בטוח איפה. יש סביבי שלולית וריח של מטבעות ישנים.
עוד יריה. אני לא מבין. היא נתנה להם את כל הכסף. משהו כבד ורך נוחת על הרצפה. הדלת נטרקת והאורות מתעמעמים. היום כנראה כבר לא אגיע לאוקלהומה.
העולם נעשה חמים, כמו הנשימות הכבדות של באק. הכאב דועך ומתמוסס אל תוך האפלה.
איפשהו ביקום מקביל נשמעת שאגת אופנוע.
ידעתי שוינסנט יחזור.
