"תכתבי את זה. נו, תכתבי את זה כבר." מנדנד הקול הקטן בראש שלי, בפעם האלף. בפעם האלף ואחת, אני מסבירה לו שאני לא כותבת יותר על דברים כאלה. שזה מגעיל אותי, ומביך, ופשוט מרגיש... מלוכלך.
"אין לך במה להתבייש. כולם חושבים על דברים כאלה. וכותבים על זה. גם את כתבת על זה. למה זה כל כך מפחיד אותך פתאום?"
"אני לא כולם. לא הייתי כולם לאף רגע בחיים שלי, וכבר אין לי סיכוי להיות. וכן, פעם כתבתי. אבל זה היה פעם. פעם זה היה... שונה. חשבתי שאולי בכל זאת אני יודעת משהו."
"מה השתנה? מאיפה ההתחסדות הזאת פתאום? מתי הפכת לסוקרטס? במה את יותר טובה מאחרים?"
ואני לא. זו בדיוק הבעיה. בתחום הזה, אני מרגישה בכזאת עמדת נחיתות, שבאותה מידה יכולתי לחזור לנסות ללמוד לרקוד. זה יותר משפיל מלימודי הנהיגה שלי. מההרגשה הזאת שכולם יודעים משהו שאני לא, שמשהו אצלי פשוט דפוק פונדמנטלית, אני מנסה להתנער כל החיים שלי. והיא תמיד אורבת לי שם בפינה. כמאמר הקלישאה, מעצמך לא תצליח להמלט.
אני לא אוהבת לכתוב על פוליטיקה משלוש סיבות עיקריות. קודם כל, כל הנושא הוא מסחטת עצבים יותר גרועה מדיגר. ולרוב דיונים פוליטיים הם גם תכליתיים פחות או יותר באותה המידה. בסוף תמיד תהפוך לאותה מצבה מפוקסלת, שלא משכנעת ולא משוכנעת. המשחק הזה החריב לחלוטין את כל הגישה שלי למשחקי וידאו באשר הם. תחושת הכישלון הנצחית פשוט גדולה עלי. ובדיון פוליטי אפילו אין מנגינה דיגיטלית חמודה ברקע.
הסיבה השניה לדחיה שלי מפוליטיקה וממשחקי וידאו כאחת, היא סף ריכוז נמוך. אני משתעממת בקלות, וכשאני משועממת המח שלי נכבה. מפסיק לתפקד. אפילו לא פס אחד של קליטה. האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית. בחינוך מיוחד היו משאירים אותי שנה למשך עשור.
ואז מגיע שלב התסכול. סיבה מספר שלוש היא תוצאה ישירה של סיבות אחת ושתיים. אין לי מספיק ידע. וכל ניסיון שלי לרכוש ידע מתחיל ונגמר בבהייה סתומה בפייסבוק. מבט אורלי ויינרמן כזה? רק ביותר כיתה טיפולית.
לפני הבחירות של 2013 עוד ניסיתי לקרוא את המצע של כמה מפלגות שנראו לי סבירות. ב-2015 לא הצלחתי לגשת אפילו לרשימת עקרונות פשוטה, שלא לדבר על דוחות סטטיסטיים שאמורים להסביר לי סוף כל סוף למה ביבי כל כך רע לנו, או שלא. אני כמעט יכולה לשמוע "קליק" קטן כשהפיוז קופץ. אחרי הקצר השלישי בערך המערכת לא מצליחה לבצע אתחול נוסף, והדבר המסובך ביותר שאני מסוגלת לעבד בשלב זה הוא תמונות של חתולים. גם אוגר שמעמיס אגוזים אל תוך הלחיים זה בסדר, אבל רק אם דויויד טננט מסביר לי מה הולך שם. https://www.youtube.com/watch?v=jbYBGKSxyac
אני לא יודעת עד כמה דיוויד טננט מתמצא בפוליטיקה ישראלית, ובהיעדר סיוע מהדוקטור, אני מנסה לדלות מידע מחברים מעורבים פוליטית בצורה כזו או אחרת. כדי לקבל תמונת מצב מלאה ככל האפשר, אני מקשיבה באותה מידה של רצינות מעורה בספקנות לדיווחים מהימין ומהשמאל כאחת. התנאי היחיד שלי הוא נימוק אינטליגנטי, ואם מצאת את דרכך אל תוך מעגל חברי, ככל הנראה תוכל לספק לי אחד כזה.
אני מקנאת בחברים שלי שגדלו על מסורת של שמאל ליברלי. להם אין ספקות. אני מקנאת בחברה הליכודניקית שלי. יש מאחוריה מחנה שלם. היא חלק ממשהו. את השינוי שהיא שואפת אליו, היא שואפת לעשות מבפנים.
גם עבורי הליכוד היה פעם בית. המפלגה הזאת שההורים שלי בוחרים בה מאז שהגענו לארץ. האנשים הנחמדים שהסיעו אותנו לקלפי ב-1992 ונתנו לנו סנדויצ'ים, האנשים שידאגו לאינטרסים שלנו, שלא יוותרו על השטחים שלנו, שלא ייכנעו לאויבים שלנו, שיפסיקו את מסכת התופת של שנות התשעים. כשעמדתי בתור ילדה קטנה ורעדתי מול מסך הטלויזיה, לוח ניקוד מורבידי במשחק בלי מנצחים, כשישבתי באוטובוס משותקת מפחד כי לאיש ממול יש תיק גדול ומבטא ערבי, היה ברור לי מי האויב. וברור לא פחות, שהטובים הם מי שרוצה להלחם באויב, לא להתיידד איתו. אז בגיל תשע, ידעתי שהימין זה הטובים, והשמאל זה הרעים.
באותה המידה, בגיל עשרים וחמש היה ברור לי שהאיום האמיתי עלי, כאשה, ועל אורח החיים שלי כפי שאני מכירה אותו, כאדם חופשי מדת, הוא הבהמיות העדרית מבפנים. לא עזה, לא איראן, אלא יהודים טובים שכל רצונם הוא שנשים יכסו מרפקיהן, הומואים יכסו את קיומם, וחילונים יכסו פיותיהם במסקינג טייפ שלא נחתך בשבת. בבחירות 2013 היה ברור לי: אני לא פוחדת מהנשק הגריעיני של איראן, אני פוחדת משלטון האייתוללות. בחרתי מר"צ בלב שלם.
בינתיים, איפשהו בין לבין שרון מפנה התנחלויות, ביבי משחרר מחבלים, הגבולות בין הימין והשמאל מיטשטשים, הימנים זועקים שהימין הוא כבר לא ימין, השמאלנים בוכים על שהשמאל איננו עוד שמאל, האיומים מכאן ומכאן הופכים מגוחכים יותר ויותר ("איראן היא הסוף שלנו!" "לא, הכיבוש הוא הסוף שלנו!" ביבי הוא אסון, ליברמן הוא אסון, השמאל הוא אסון, ובכלל האפוקליפסה כבר כאן וכולנו מתים מזמן ורק לא יודעים את זה). ובאמא'שכם, עם הפרעות חרדה כמו שלי אף דמגוג זב חותם מאף מחנה פוליטי לא יצליח להפחיד אותי יותר משאני כבר מפוחדת.
ואז מישהו הניח על הפטפון של הדיון הציבורי את התקליט השבור "ביבי הוא השטן" וניגנו את הפופ הטראשי הזה כל כך הרבה שבחיי ששכחתי למה. לא אוהבת אותו, לא חושבת שהוא אדם נחמד, מנהיג ללא חת או צ'ארמר מהחלומות, אבל קרניים וזנב, ככל הידוע לי, אין לו.
בכל צד לא חסרים ארס וצביעות. אבל איכשהו זה יותר צורם כשדווקא הפלורליזם של השמאל הליברי כה לוקה בחסר. זה פשוט מביך. קצת כמו כומר שנתפס בבית זונות. כשבעיתון "הארץ" מאחלים לעירית לינור למות כי העזה שלא לחוות אורגזמה ממילות השיר Imagine, לא רואים בכך הסתה, כי הסתה יש רק בימין. כשבשמאל מסרבים לראות במחבלים ערבים בני אדם האחראים לתת דין על מעשיהם, ומתרצים את האלימות שלהם בעזרת ססמאות על כיבוש ויאוש, משמע היו חיות הפועלות מתוך יצר פראי בלבד, אף אחד לא רואה בכך גזענות. הרי ידוע שכל הגזענים בימין. ולהאבק על זכויות אדם זה לגיטימי אלא אם כן מדובר בתושבי דרום תל אביב שפוחדים לצאת מהבית בלילה מרוב אלטרואיזם שהפגינה המדינה על חשבונם.
הפוסט הזה היה תקוע לי כמו עצם בגרון מאז הבחירות האחרונות. קומץ פסקאות שישב אצלי בגוגל דרייב כמו הקופסת פלסטיק הישנה במקרר, שאף אחד לא באמת רוצה לפתוח כדי לרוקן ולנקות. לא חשבתי אפילו שיום יבוא ואחליט לפרסם את מושבות החיידקים הססגוניות שהצטברו שם בינתיים. השינוי הגיע ביום שישי האחרון. הלכתי למפגש של התא הגאה בליכוד. בעיקר כדי להראות לעצמי שעוד יש אי שם ימין ליבראלי.
נראה שדווקא יש. והוא רציונאלי ואמפתי כאחת. אנשים שקולים, משכילים ונעימים שלא רק שעמדותיהם קרובות מאד לשלי, אלא שפשוט נוח לי איתם. לא חשתי אף טיפת ארס, שנאה, התנשאות או התלהמות מוסרנית. וזה פשוט הרגיש נכון. בינתיים טופס ההתפקדות יושב אצלי בתיק. אולי אעשה משהו בנידון. אולךי אפילו אפסיק לפחד מפוליטיקה יום אחד.
