Yoni Eats Chicago

Recently we came back from Chicago. I believe the following illustration accurately depicts my beloved's experience of the Windy City.

P.S.
please note that, contrary to common belief D.Q. does not stand for Dildo Quest. Yeah, I know. This discovery blew my mind, too. 

הרסיס- סיפור

עברה עוד שנה, וגם הפעם הסיפור שלי לא זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. זה נותן לי עוד סיפור לפרסם כאן, ומדרבן אותי להמשיך לנסות גם בשנה הבאה.

רקע קצרצר לסיפור:

לפני כחצי שנה חיכיתי בתור לבדיקות דם, ובמקרה הייתי עדה לשיחה בין גבר קשיש לבין אשה דתיה בגיל העמידה. הפרטים שחלק מסיפור חייו, והרצון שהביע לכתוב אותם יום אחד, עוררו את השראתי. הדימיון שלי השלים את החסר, וכך נוצרה מעין מחווה צנועה לקשיש אלמוני שטרם כתב את זכרונותיו בעצמו, וספק אם יכתוב אותם אי פעם.

הרסיס

"מספיק, ילד! שמעת מספיק על המלחמה הארורה!" שאג האב.

לרוב היה אדם שקט ומסוגר, והמעיט להרים את קולו. ויטק הקטן קפא על מקומו באימה. הוא לא הבין מה עשה שהכעיס כל כך את אביו. רגע אחד היה מבטו מרוחק ומהורהר, ודיבורו איטי ועצוב. הוא סיפר איך ישבו בבוץ הוא וליאופולד וטוראי מינקייביץ' הקטן והקשיבו ברעד לשריקות הפגזים. רגע אחר כך, כשוויטק שאל איך נשמעת שריקת פגז, ואיך הצליחו החיילים להינצל, האב צמצם לפתע את עיניו בכאב, ופניו התעוותו למסיכת זעם נוראית.

ויטק אהב את סיפורי המלחמה של אבא. הוא הרגיש שותף למעשי הגבורה של הליגיון הפולני של פילסודסקי, ובסתר ליבו הצטער על אובדן המורשת המפוארת של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרעיון של חיים באימפריה נשמע לו קסום ואגדי. אבא הסביר לו שגליציה הייתה רק שטח כבוש של האימפריה, תחת שלטון זר, אבל הוא לא השתכנע. הוא גם קצת הצטער שכבר אין מלחמה, ושלא יוכל להיות גיבור כמו אבא.

אבל עכשיו, הוא לא מרגיש גיבור בכלל. הוא מרגיש עלוב ומבוהל ונתעב. הוא מנסה להתכווץ לתוך עצמו, כמו הקיפוד הקטן שמצא ביער. בדיוק כמו הקיפוד, הוא מצטמק לכדור זעיר, אלא שהקוצים שלו פונים כולם פנימה.

אמא מופיעה בפתח חדר האורחים הזעיר שלהם, וגופה העצום ממלא את כל חלל הדלת. קולה מהדהד ברחבי הדירה עד שויטק כמעט רואה את הקירות רועדים מתחת לטפט הפרחוני הדהוי. כמה היה רוצה גם הוא, כמו הקירות, להסתתר תחת גן הורדים המצויר.

"רוברט! מה קרה, רוברט?! אתה לא יודע שאסור לך להתרגש ככה?!" עיני הדג הפעורות מנסות לברוח מבין קפלי הבשר האדום והתפוח של פניה. העיניים נעצרות על ויטק, יורות חצי זעם של אש אפורה וקרה. ויטק מנסה להתמזער ולהבלע בין כריות הספה, אבל לובן פניו מסגיר אותו על רקע הקטיפה הירוקה הכהה.

"ספחת קטנה!" היא מטיחה לעבר כתם החיוורון הקטן בין הכריות. "מה עשית?! מה עשית הפעם, חתיכת טינופת חסרת תועלת?! אתה מנסה להרוג את אבא שלך? אתה לא יודע שיש לו לב חלש?! לא תהיה מרוצה עד שתהרוג את שנינו! אתה חושב שאז יהיה לך טוב? שמישהו אחר ירצה אותך?!" עם כל מילה היא מתקרבת עוד צעד לעבר הספה. היא תופסת את ויטק בזרועו ומטלטלת אותו לקצב דברי הזעם שלה.

"הכל בסדר, סוניה, עזבי את הילד! הלב שלי בסדר!" אך ידו של האב כבר לופתת את חזהו בתנועה מוכנית, והוא מתנשף בכבדות.

בטרם יבין מה קרה, ויטק נוחת על השטיח, לחיו השמאלית בוערת כאילו נחת בשיח סרפד.

"לא בפנים! שלא תעזי להרביץ לו בפנים! בפנים מרביצים רק לגנב עלוב!"

"הוא יותר גרוע מגנב!" רגלי האם רוקעות בחימה ואגרופיה מתנופפים, מוכנים לנחות. "הוא גונב את החיים שלך! את החיים של שנינו! הוא רוצח."

אבא מת כשויטק היה בן 10. הוא ידע שרצח אותו גם בלי שיגידו לו במפורש, אבל אמא בכל זאת הקפידה להזכיר לו. יום יום היתה פורשת בפניו את מלוא המפלצתיות של מעשיו. אפילו לולא רסיס המתכת של אבא, הרסיס שהרופאים פחדו להוציא מליבו בזמן המלחמה, ושלויטק אסור היה לדבר עליו, אפילו לולא הלב החולה של אבא שיום אחד לא עמד עוד בלחץ, היה ויטק הורג אותו יום אחד. אמא אמרה לו שזה טבעו הנחשי, כפוי הטובה. כשפניה האדומות גוהרות מעליו, כמעט נוגעות בפניו שלו, הייתה לוחשת בין שיניים חשוקות: "אולי בכלל לא היה שום רסיס. אולי אתה היית הרסיס, גם בלב החולה של אבא וגם בלב שלי."

אחרי ההלוויה, הסתגרה אמא בחדר השינה שלה ולא יצאה עד הערב. כל היום מילאו זעקות השבר שלה את הדירה. חסרות מילים, התדפקו געיות היאוש הפראיות על הדלת הסגורה, מאיימות לפרוץ החוצה. מכורבל בפינה בין הספות, ויטק לא הסיר את עיניו מדלת העץ המתקלפת. תשוש ומבוהל מכדי לבכות הוא בהה בדלת כמהופנט, לופט את ברכיו בכפות ידיים קטנות וקרות. הוא לא התכוון. הוא לא רצה להרוג את אבא. הוא חייב להסביר לאמא, אבל שום כח בעולם לא יניע אותו להתקרב לדלת האימים, הכורעת תחת עוצמת הייבבות.

עד יום מותה, לא אזר אומץ להסביר לה, ואולי לכן לא סלחה לו עד יומה האחרון. אולי לו רק היה מדבר… לו למד לא לגמגם כל פעם שדיבר אליה, אולי אז לא היתה סותרת לו בכל פעם שניסה. אולי אז היה מצליח להתנצל, להגיד שתמיד השתדל לעשות מה שאמרו לו, שלא רצה שאבא ימות…

רק לקראת הסוף, כשכבר בקושי הזיזה את עפעפיה הדקיקים, כבתה אחרית הכעס בעיניה, והיא לחשה לו מבין הצינורות: "אני סולחת, ויטק. סלחתי."

"לפעמים אני רוצה לכתוב את כל זה. על הכל. על הילדות שלי… על אמא…" הוא מתוודא בפני עליזה, העובדת הסוציאלית. השניים מחכים לברטה בחדר ההמתנה הצפוף של קופת החולים. עם הזמן, נעשו הבדיקות של ברטה תכופות יותר, והדרך אל המעבדה ארוכה וקשה יותר.

"אז תכתוב!" פוסקת עליזה. "תכתוב כל מה שאתה זוכר. זה יתן לך משהו לעשות. כשתהיה עסוק יותר, גם תרגיש יותר טוב."

"כן…" נאנח ויטק. "משהו לעשות… לא נשאר לי עוד הרבה זמן. אולי זה יעזור לי להעביר אותו. עוד מעט, סופסוף… עוד מעט כל זה יגמר…"

"לא, ויתולד! אסור לדבר ככה! החיים הם מתנה. מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. אנחנו צריכים להגיד ברוך השם על כל רגע."

לראשונה מזה זמן רב, חיוך קל מרקד על שפתיו היבשות. צחקוקו המריר נבלע בשיעול, אך השעשוע שלו אמיתי, גם אם הוא נטול שמחה.

כשנשימתו שבה אליו, החיוך נמחה כלא היה.

"ומי ירצה בכלל לקרוא את זה? ילדים אין לי…"

הוא חושב על הבן של ברטה, רואה חשבון בגיל המעבר עם עיניים קטנות וחשדניות וכתפי מתאגרף רחבות. על אשתו הצנומה והצייצנית, המורה ליוגה, ושני הבנים שלהם, שכבר לא ידע להבחין ביניהם, למרות הפרש הגילאים בין השניים (שלוש שנים? ארבע שנים? כמה מהר טס הזמן, כמה מעורפל הכל נעשה עם השנים…) ענת, בתה הצעירה של ברטה, גרושה, חמת מזג, ושיניה צהבהבות מניקוטין. ויטק למד לשמור מרחק מכל החבורה, ונראה שכולם היו מרוצים מהסידור.

ואיפה מתחילים לכתוב דבר כזה? איך כותבים חיים שלמים?

החודשים הראשונים בלי אבא היו קשים. אמא הייתה יוצאת לעבודה במפעל לפני עלות השחר. היא הייתה מעירה את ויטק ושולחת אותו להסיק את התנור. לפעמים היו ידיו רועדות כל כך מקור ועייפות שבקושי הצליח לאחוז בגפרור. תמיד פחד עד מוות לשבור את הגפרור, ותמיד היה שובר אותו בניסיון הראשון. כשהגפרור החמישי או השישי היה ניצת לשבריר שניה, נופל וכבה, הייתה אמא מגיעה למטבח בריצה. היא הייתה הודפת אותו אל הרצפה ומסיקה את התנור בעצמה, ואחר מפליאה בויטק את מכותיה על הגפרורים השבורים ועל הזמן המבוזבז.

הוא הפסיק ללכת לבית הספר כשאמא החליטה שהגיע הזמן שיעזור בפרנסה. "אחת עשרה שנים היית אוכל חינם, עלוקה. די. מהיום, תעבוד גם אתה. גם ככה לא יצא ממך כלום, לפחות תראה שמשתלם להחזיק אותך. שלא סתם עבדתי בשבילך שנים כמו חמור גרם!"

הוא התחיל לעבוד בשביל שלמה גולדשטיין החנווני. השכם בבוקר, היה מגיע לחנות, מנקה את הרצפה במטאטא הזרדים, עוזר לפרוק את הסחורה הטריה, וממרק את המדפים. גולדשטיין טוב המזג ואדום הפנים חיבב את העובד החרוץ. משועשע משיערו הפרוע של הילד, המקפץ לכל הכיוונים למרות כל מאמצי המברשת, היה מכנה אותו "ביסל שטעכלער," קיפוד קטן.

בבית, ההורים היו מדברים יידיש בינם לבין עצמם, אך מעולם לא לימדו את ויטק. כשאבא מת, לא נשאר לאמא עם מי לדבר יידיש, ועם ויטק לרוב לא נהגה לדבר כלל. הם לא נהגו להתפלל, פרט למלמול חרישי של אבא כשהדליקו נרות שבת או חג, או את נר הזיכרון של סבתא גולדה.

בחנות, גולדשטיין לימד אותו להתפלל תפילת שחרית ובמהרה זו הפכה לטקס קבוע של השניים. באפילת הבוקר, לאור נר בודד, היו קוראים יחד מהסידור הישן בכריכת העור הכהה שגולדשטיין היה מניח ביראת קודש על הדלפק הממורק. כמכשף עב זקן ושולייתו, אפופים מעטה קסם דק, היו לוחשים את המילים הפורצות בעננות הדים אל האוויר הקפוא.

לפעמים היה גולדשטיין נותן לויטק כעך או תפוח כשהשניים נפרדו בפתח החנות. את הכעך הראשון הביא הביתה בגאווה והושיט לאמא.

"כך, כך.. היא סיננה. "אני יורקת דם בשביל כל פרוסת לחם, והפרזיט הקטן הולך לזלול כעכים!"

עם המילה האחרונה, הדפה את ידו המושטת בכזו עוצמה שהכעך נשמט אל הרצפה.

דיבורו של ויתק נעתק מפיו. הוא אפילו לא הספיק להורות לשרירי פניו הקפואים להפסיק לחייך. הוא כבר מתורגל. זרועותיו, המכוסות סימנים כחולים, עולות מעצמן להגן על הפנים.

ויטק לא יודע אם הפנים באמת רגישות יותר, או שהכאב מתחדד עם קול הרפאים של אבא ("רק לא בפנים, סוניה! בבקשה…")

אמא תמיד אומרת שאבא רואה הכל מלמעלה. האם גם שם, בשמים, יש לו רסיס?

פעם ניסה לספר לברטה על החיים עם אמא. היא הקשיבה בפנים חתומות, ואז נענעה בראשה בקוצר רוח.

"לא," היא פסקה. "אמא לא יכולה לעשות דברים כאלה. אתה מתבלבל, ויתולד… אתה יודע איך ילדים… זכרונות משתנים עם הזמן...והגיל שלך…"

"את לא מבינה… אני זוכר כאילו זה היה אתמול, ברטה! כאילו…"

אבל ברטה כבר מגבירה את הטלויזיה ומקומו בפינת הספה כאילו התרוקן.

"אתה כמו רדיו מקולקל, ויטק! די! בחיי שכואבות האזניים משטויות כאלה… אוי, מה היא אמרה?!" היא מגבירה את עוצמת הקול עוד קצת.

ויטק מעולם לא התעניין בנעשה על המסך המהבהב הזה. עיניו מתמקדות בכתם לכלוך זעיר מעל המסך, וידי הלחות ממוללות את ידיות משקפי הקריאה שהוא אוחז בחיקו.

כשהגיעו החיילים הגרמנים, היה ויטק עסוק בניקוי מדפי החנות. גולדשטיין החמיא לו על יסודיותו באותו בוקר, ומצב רוחו של הילד לא היה טוב כל כך מאז הביקור האחרון של דוד יעקב ודודה רוזה, בקיץ. הוא אפילו זימר לעצמו שיר קטן, שהדודה לימדה אותו. גולדשטיין היה עסוק בספירת מלאי במחסן החנות. כמו בכל פעם שנשאר לשמור על החנות, היה ויטק מלא גאווה וחשיבות עצמית. בדיוק לפני שנה התחיל את עבודתו בחנות, ולרגל המאורע גולדשטיין הבטיח להעניק לו טבלת שוקולד בסוף היום. לרגע מאושר, נשכחו ממנו כל מלמולי המלחמה המהוסים שהעכירו בימים האחרונים את האווירה בחנות. הוא לא העז לשאול את הלקוחות על מה דיברו ולמה התכוונו, ורבים מהם בלאו הכי היו עוברים ליידיש כשראו שהילד מקשיב.   

לפתע קפא על מקומו, לופת מבלי משים את המטלית הלחה בשתי ידיו. עוד בטרם צלצל הפעמון שמעל דלת החנות, ניתר הילד על מקומו לשמע הקולות הרמים והצעדים הכבדים מבחוץ. בנס הצליח לשמור על שיווי המשקל ולא ליפול מן השרפרף עליו טיפס כדי להגיע למדפים העליונים.

דלת החנות נפתחה בחבטה שהרעידה את הזגוגיות במסגרותיהן. מול עיניו המשתאות של ויטק, החנות התכווצה לפתע. העולם הפך לבליל של מדים כהים ומגפיים בוהקות. אחד החיילים, ברנש גבוה בעל אף מחודד ושיער שמנוני, נבח מספר מילים בגרמנית, ושאגות הצחוק של חבריו מילאו את החדר. הם החלו להסתובב בחלל הקטנטן שהותירו ולרטש כל מה שנקרה בדרכם. בידיהם הגדולות הניפו צנצנות ריבה וירקות כבושים וניפצו אותן על הרצפה. הריח החמוץ והמתוק דגדג את נחיריו של ויטק ולפת את גרונו. כשהחלו להפוך את שקי התבלינים הוא החל להתעטש ועיניו מלאו דמעות.

לראשונה מאז כניסתו לחנות, פנה אליו ישירות החייל שדיבר קודם. ויטק לא ידע גרמנית, ובתשובה לנביחות רק התעטש במבוכה. רגליו רעדו. חייל אחר, נמוך ומוצק, התקרב אל ויטק, שפתיו פעורות בחיוך זאבי. הוא ירק אל הרצפה את סוכריות הליקריץ, מהן לקח מלוא החופן בעוד חבריו בוטשים במגפיהם את גרגרי הפלפל הריחני, מקלות הקינמון וזרעי הציפורן. "Scheiße" קרא בזעם ושטף את פיו בוודקה מהמדף השכן. עיניו הקטנות והבהירות בחנו את ויטק בקפידה מכף רגל ועד ראש, בעודו חוזר על דברי חברו בפולנית רצוצה.

"הבעלים, איפה הוא, יהודון?"

הגוש המוכר כבר ממלא את גרונו של ויטק. הוא לא מסוגל להוציא אף הברה, ומבטו נותר שבוי בעיני החייל.

הוא מנסה לפתוח את פיו, בטוח שבן רגע יתחילו לצעוק עליו. אבל קולו של החייל שקט ורגוע, כמעט נעים.

"אתה חירש אולי, יהודון קטן? או אילם? או סתם מפגר?" עם כל שאלה, הוא מתקרב אל השרפרף. חבריו עוצרים לרגע מלבעוט בקופסאות השימורים הפזורות על הרצפה ועוקבים בעניין אחר הנעשה.

ויטק מצליח לנתק את מבטו מעיני הגרמני, אך קולו ממאן לשוב אליו. הוא בוהה בבהונות נעליו המטולאות, הדבוקות אל השרפרף. הוא מרגיש חמימות משונה, ושלולית קטנה מתחילה להיווצר סביב כפות רגליו. הוא מנסה להסתיר את מכנסיו הרטובות מאחורי המטלית, ללא הועיל. שאגות הצחוק של החיילים מרעידות את החנות. לרגע נדמה לו שגם השרפרף שמתחתיו רועד, ועוד מעט קט ינער אותו מעליו. הכתם הרטוב נעשה קר, ורגליו רועדות ביתר שאת.

תחילה חשב שהחולשה שחש ברגליו היא שהפילה אותו. הוא לא מבחין בכאב הפושט בקרסולו השמאלי. כשהוא רואה את מטאטא הזרדים שלו בידי החייל, הוא מתחיל להבין מה קרה. המכה הבאה נוחתת על פניו, ואחריה קורס עליו מבול כואב של שעועית יבשה משק שחייל אחר הפך מעליו. כשהמגף הכבדה פוגעת בבטנו, הגוש בגרונו משתחרר והוא מתחיל לייבב.

אל בין קולות הצחוק ורקיעת המגפיים משתחל לפתע קול חדש, שויטק מתקשה לזהות. קול חזק, זועם וסמכותי. קול כזה הוא לא שמע הילד מימיו.

"עזבו את הילד, ברודיק דייטשישער! עזבו אותו! נבלות! גרמנים נבלות!"

נראה שהחיילים מופתעים לא פחות ממנו, כי קולותיהם דועכים באחת. לרגע תוקפיו האימתניים נראים כמו חבורת ילדים חסרי ישע שנתפסו בקלקלתם במפתיע. כשהוא מציץ מבין מגפיהם, נגלית לפניו דמותו של גולדשטיין, כפי שלא ראה אותו מעולם. זקנו פרוע, פניו חיוורות מזעם, עיניו השחורות יורות גיצים. בידו הגדולה הוא אוחז מגרפה, כאילו הייתה חנית.

החייל הגבוה היה הראשון להתאושש. בלי למצמץ, שלף אקדח קטן ושחור מנרתיק העור המצוחצח התלוי על חגורתו. נשמע רעם כבד, וכתם אדום קטן החל לפרוח במרכז בטנו של גולדשטיין. החנווני התנדנד קלות, אך הזעם לא עזב את עיניו.

"לויפן, קינד!" זעק. "רוץ! לויפן, ביסל שטעכלער!"

החיילים התחילו להלום בו עוד בטרם צנח אל הרצפה. קולו נדם, אך זעקותיו המשיכו להדהד באזניו של ויטק כל הדרך הביתה. שוב ושוב ראה בעיני רוחו איך הדם נוזל בין שברי הזכוכית, מתאחד עם כתמי ריבת התות.

באותו הערב ארזה אמא את כל רכושם בשתי מזוודות. הם הצטרפו לשתי משפחות נוספות ועם שחר התגנבו אל מחוץ לגבולות העיר. אחרי אינסוף מקומות מסתור ולילות חסרי שינה הצליחו להגיע אל תוך אוקראינה, ומשם המשיכו לכיוון דרום-מזרח ברכבות. לעיתים, כשהפגיזו את הרכבות הם נאלצו לעצור ולהמשיך ברגל. לבסוף הגיעו לקזחסטן, שם בילו את שש השנים הבאות. בשנים אלה, העבודה הייתה כה קשה והאוכל כה מועט, שלאמא בקושי נותרו כוחות להצליף בו כשהכעיס אותה בנוכחותו.

כשחזרו ליארוסלב, כבר לא נשאר אף אחד. הדודה רוזה והדוד יעקוב, עם חבורת הזעטוטים הרועשת שלהם, הדוד מאיר חמור הסבר שאמר קדיש בהלויה של אבא, אפילו הדודה רבה רחל הזקנה- כולם נעלמו כלא היו.

אמא שאלה מכרים פולנים, אבל כולם סיפרו את אותו הסיפור: העלו את כולם על משאיות, וזהו. מאז לא שמעו מהם. כאילו בלעה אותם האדמה.

שנים חיכו אמא וויטק, אולי יחזור מישהו מהמחנות. אבל המחנות כבר עמדו ריקים, ואיש לא חזר.

בהיעדרם, השתכנה בדירתם הישנה משפחה פולנית. בתם הנשואה של השכנים ממול, עם בעלה ושני ילדיהם- ויסלאב ואדה. כעת העמידו פנים שלא הכירו את אמא. בטרם סיימה להציג את עצמה, כבר עמדו האם והנער מול דלת סגורה.

ויטק לא מבין, הוא זוכר בבירור את השבשבת שאבא התקין לאדה כשעוד הייתה תינוקת ורודת לחיים. הוא מזכיר את השבשבת לאמא כשהם יוצאים מהבניין, אבל היא צובטת את זרועו ופוקדת עליו שישתוק.

הם עברו לדירת חדר טחובה בקומת מרתף ובה העבירו את שלושת העשורים הבאים באפרוריות חדגונית.

ויטק מצא עבודה כפקיד זוטר ולא מש משולחנו המשרדי הרעוע אלא כדי לשוב הביתה לארוחת ערב עם אמו. הם לא דיברו הרבה, ולא היה הרבה מה להגיד. ותמיד היה להם הרדיו.

יום אחד החליטה אמא שהם צריכים לעלות לארץ ישראל. ויטק לא רצה להתווכח, ובלאו הכי כבר שכח איך. שוב ארזו את מיטלטליהם והשאירו מאחור דירה ריקה לא פחות ולא יותר משהייתה כששמשה אותם. שלושים שנים הן לא זמן כה רב, אחרי ככלות הכל.

הבוקר ברטה לא התעוררה. כשהגיע האמבולנס כבר לא נותר הרבה לעשות. ויטק סיים את התה שלו והלך להוציא את החליפה השחורה מהארון.

ההלוויה השקטה התנהלה תחת שמש הצהריים הקופחת. שמש כזאת האירה גם ביום שהכיר אותה, לפני שלושים ואחת שנה. היא הייתה אלמנה ונימוסיה נשאו חן בעיני אמא.

ועכשיו שוב אותו הקדיש, אותו ריח האדמה. והאבנים הנצחיות.

בערב, הוא יושב בסלון הריק, באותה פינה בה ישב אתמול ושלשום. הוא נאנח, ומכח ההרגל מפעיל את הטלויזיה. עיניו מתמקדות באותה נקודה ישנה מעל המסך.