שלום לך, פחד, קשישא.
בוא, היכנס, ידיד ישן ומוכר. אני רואה שכבר התיישבת. טוב מאד. כסא הנדנדה הישן הזה הוא בחירה מצוינת. ירושה משפחתית רוויית זכרונות. למעשה, זה מקום הישיבה האהוב עלי. אבל מה לא עושים בשביל חבר ילדות?
מה אוכל להציע לך לשתות? אה, כמובן. כרגיל, כבר הבאת איתך את בקבוק הרעל הירקרק שלך. אבל אתה הרי כבר יודע כמה אני שונאת את ריח האבסינת'. אתה מוכרח לשתות את זה לידי? נראה שכן.
אתה שואל לשלום כאבי הבטן שלי. כמה חביב מצדך להתעניין. הם עדיין מזכירים לי על קיומם מדי פעם, תודה ששאלת. עכשיו לדוגמה, הרגשתי עווית קטנה. אבל מה אני יודעת? אולי זה הריח האניסי הדוחה.
אתה שולף קלסר עב כרס ממזוודת עור התנין הנצחית שלך, שממאנת להתבלות עם השנים.
לא על שולחן הקפה, יקירי! הוא מתנד... מאוחר מדי. דווקא חיבבתי את האגרטל הזה. נו שויין.
יסודי כהרגלך, אספת בשבילי את כל סוגי המחלות שאני עשויה לסבול מהן, מקוטלגות לפי סימפטומים. חוצץ עמוס במיוחד בקלסר מוקדש לסוגים שונים של סרטן.
אתה מתחיל לקרוא מתוך דפי הקלסר בקול השקט והמונוטוני שלך. הקול המוכר, המנחם כמעט, ממלא את אזני כאיוושת עלים מתים על אדמת חרס סדוקה. החדר מתערפל קמעה והאבק באוויר הדחוס מאט את מחולו לכדי וואלס עצל של אפאתיה מנומנמת. יחד עם האבק, מתחילה להסתחרר גם הספה ואיתה השטיח המעוטר תבניות גיאומטריות בצבעי ענבר וארגמן. קווי התבניות מתארכים ומתקצרים, עלי הכותרת של הפרחים המצוירים תופחים וקמלים.
ריח פרחי השטיח הקמלים, ריח יבש, חמים ומעופש משהו, ריח אבק וזכרונות, מתערבל עם ניחוח מתקתק של ספרים ישנים. החדר חג סביבי ואני שוקעת לתוך המילים ההופכות להמהום סמיך וצמיגי.
הדקירות בבטן התחתונה מתאחדות עם קצב התנודות בקולך, פעימות קבועות בבליל של מציאות הולכת ומתפוגגת. המוני מיחושים קטנים וחמקמקים משחקים מחבואים עם התודעה שלי, ואתה חוזר על אותו רצף מחשבות נושן כשיר ערש נוגה.
אתה מסובב שעון חול זעיר בין אצבעותיך הלבנות בקלישאתיות קומית כמעט, אבל אני עייפה מכדי לצחוק. עינייך נפקחות כמסכי ענק ותודעתי נבלעת במיצג אפלולי של מיטות בית חולים וקברים פתוחים. בפירוט פורנוגרפי כמעט, אתה רוקם תיאורים שופעי חיים של אחיותיך שקועות הלחיים. מוות התמירה והנוקשה מחוברת במותנה לתאומתה, בדידות הגרומה, שפופת הקומה. פניהן החיוורות נשקפות באפילה של עיניך. אבל אני עייפה מכדי לבכות.
אני מסיטה את מבטי אל הסמל המוטבע על גבי המזוודה השחורה. מעין מסיכה שבטית פעורת פה ועגולת עיניים, תווי פנים בלתי מהוקצעיים, פראיים ומאיימים בפשטותם. גם בעיני המסיכה אני רואה את זוג האחיות המעוותות, המחוברות במותניהן. תנועתן מזכירה מעין ריקוד גרוטסקי. שני זוגות ידיים שדופות מגששות, האצבעות המעוקלות מוכנות להיכרך סביב כל עצם שייקרא בדרכן, להיאחז בעוצמה שלא למעוד.
הן מוחשיות מדי להיות אשליה. הן ברורות מדי להיות מציאות. האם נשאבתי פנימה, אל תוך עיני המסיכה, או שמא התאומות הן שיצאו החוצה?
הכאב גובר ומתפשט בכל חלקה התחתון של הבטן ואני כבר לא יודעת מאיזו מערכת הוא מגיע, ואיזו מערכה תכריע אותי. הוא שולח את זרועות התמנון שלו לעבר הגב. האם גם הכליות נכבשו?
הקול שלך מתחזק. זגוגיות החלון מתחילות לקרקש מעוצמת התדר. ברקע נשמעת מחרוזת שירים ישנים שלמדנו בייסודי. אתה מתרומם ממקומך בחריקה ומתחיל לפסוע בחדר. אני בקושי מבחינה במילים של נאומך המתלהם, ההולך ומתגבר. צעדיך הכבדים מניפים ענני אבק מהשטיח, רקיעות מגפיך מרעידות את מדפי העץ הרופפים. פסלוני החרסינה הקטנטנים מקפצים על מקומם באי נוחות, עיניהם המצוירות פעורות בבהלה. תיבת הנגינה המצועצעת על המפית הרקומה נפתחת בנקישה, אבל ניגונה נבלע ברעם פסיעותיך. היא צונחת ממקומה ביאוש ומתרסקת על רצפת האבן. הרקדנית הקטנה נותרת שכובה על פניה,סדוקה וקטועת גפיים.
אחריה נופל ארנבון החרס הוורדרד. הוא מתנפץ לרסיסים כהרף עין. הרצפה סביב גופת הרקדנית מתכסה בפתיתי קונפטי ורוד.
לא זכור לי שקמתי ממקומי, אבל עכשיו אני עומדת באמצע החדר, ידי הרוטטות לופתות את פני. אגלי זיעה קרה גולשים על מצחי וציפורני פוצעות את העור. מבטי מסרב לעזוב את ידיך המונפות, העולות ויורדות לפרקים עם שטף המילים הסוער.
כף ידך השמאלית סוחפת במעופה רועת פורצלן לבנה עם עיטורים כחולים. היא משתהה לרגע בקצה השידה ומזנקת אל מותה, שפתיה הזעירות חובקות זעקה אילמת. וכאילו סרב לשאת את הבדידות, פעמון הקריסטל העדין ששכן לצידה צונח מיד אחריה.
מכורבלת בפינת השטיח, אני מזילה דמעה אחר דמעה לזכר צמד חתלתולי הזכוכית והצלוחית הפרחונית עם קנקן החלב התואם. כשפילון החרס הססגוני נוחת בין השברים, ראשי כבר כואב מבכי חרישי.
קולות הניתוץ וההרס, רקיעת הרגליים ושאגת קולך עולים יחדיו ומתמזגים לקקופוניה של רעם מחריש אזניים.
ואז, לפתע, ברגע אחד, הכל נרגע. החדר שקט וריק. רק הדלת הפתוחה ורסיסי הפורצלן והזכוכית על הרצפה נותרו להעיד על ביקורך. ואולי זכרון קלוש של באשת אניס. עייני עוד אדומות, אך לחיי כבר יבשו.
אני נאנחת, מתרוממת לאיטי ומתחילה לאסוף את השברים, עד לביקורך הבא. חתלתול הזכוכית הפיסח מהנהן לעברי בעידוד, כאילו רצה להגיד :"הרימי ראש! שרדנו!"
מה אוכל להציע לך לשתות? אה, כמובן. כרגיל, כבר הבאת איתך את בקבוק הרעל הירקרק שלך. אבל אתה הרי כבר יודע כמה אני שונאת את ריח האבסינת'. אתה מוכרח לשתות את זה לידי? נראה שכן.
אתה שואל לשלום כאבי הבטן שלי. כמה חביב מצדך להתעניין. הם עדיין מזכירים לי על קיומם מדי פעם, תודה ששאלת. עכשיו לדוגמה, הרגשתי עווית קטנה. אבל מה אני יודעת? אולי זה הריח האניסי הדוחה.
אתה שולף קלסר עב כרס ממזוודת עור התנין הנצחית שלך, שממאנת להתבלות עם השנים.
לא על שולחן הקפה, יקירי! הוא מתנד... מאוחר מדי. דווקא חיבבתי את האגרטל הזה. נו שויין.
יסודי כהרגלך, אספת בשבילי את כל סוגי המחלות שאני עשויה לסבול מהן, מקוטלגות לפי סימפטומים. חוצץ עמוס במיוחד בקלסר מוקדש לסוגים שונים של סרטן.
אתה מתחיל לקרוא מתוך דפי הקלסר בקול השקט והמונוטוני שלך. הקול המוכר, המנחם כמעט, ממלא את אזני כאיוושת עלים מתים על אדמת חרס סדוקה. החדר מתערפל קמעה והאבק באוויר הדחוס מאט את מחולו לכדי וואלס עצל של אפאתיה מנומנמת. יחד עם האבק, מתחילה להסתחרר גם הספה ואיתה השטיח המעוטר תבניות גיאומטריות בצבעי ענבר וארגמן. קווי התבניות מתארכים ומתקצרים, עלי הכותרת של הפרחים המצוירים תופחים וקמלים.
הדקירות בבטן התחתונה מתאחדות עם קצב התנודות בקולך, פעימות קבועות בבליל של מציאות הולכת ומתפוגגת. המוני מיחושים קטנים וחמקמקים משחקים מחבואים עם התודעה שלי, ואתה חוזר על אותו רצף מחשבות נושן כשיר ערש נוגה.
אתה מסובב שעון חול זעיר בין אצבעותיך הלבנות בקלישאתיות קומית כמעט, אבל אני עייפה מכדי לצחוק. עינייך נפקחות כמסכי ענק ותודעתי נבלעת במיצג אפלולי של מיטות בית חולים וקברים פתוחים. בפירוט פורנוגרפי כמעט, אתה רוקם תיאורים שופעי חיים של אחיותיך שקועות הלחיים. מוות התמירה והנוקשה מחוברת במותנה לתאומתה, בדידות הגרומה, שפופת הקומה. פניהן החיוורות נשקפות באפילה של עיניך. אבל אני עייפה מכדי לבכות.
אני מסיטה את מבטי אל הסמל המוטבע על גבי המזוודה השחורה. מעין מסיכה שבטית פעורת פה ועגולת עיניים, תווי פנים בלתי מהוקצעיים, פראיים ומאיימים בפשטותם. גם בעיני המסיכה אני רואה את זוג האחיות המעוותות, המחוברות במותניהן. תנועתן מזכירה מעין ריקוד גרוטסקי. שני זוגות ידיים שדופות מגששות, האצבעות המעוקלות מוכנות להיכרך סביב כל עצם שייקרא בדרכן, להיאחז בעוצמה שלא למעוד.
הן מוחשיות מדי להיות אשליה. הן ברורות מדי להיות מציאות. האם נשאבתי פנימה, אל תוך עיני המסיכה, או שמא התאומות הן שיצאו החוצה?
הכאב גובר ומתפשט בכל חלקה התחתון של הבטן ואני כבר לא יודעת מאיזו מערכת הוא מגיע, ואיזו מערכה תכריע אותי. הוא שולח את זרועות התמנון שלו לעבר הגב. האם גם הכליות נכבשו?
הקול שלך מתחזק. זגוגיות החלון מתחילות לקרקש מעוצמת התדר. ברקע נשמעת מחרוזת שירים ישנים שלמדנו בייסודי. אתה מתרומם ממקומך בחריקה ומתחיל לפסוע בחדר. אני בקושי מבחינה במילים של נאומך המתלהם, ההולך ומתגבר. צעדיך הכבדים מניפים ענני אבק מהשטיח, רקיעות מגפיך מרעידות את מדפי העץ הרופפים. פסלוני החרסינה הקטנטנים מקפצים על מקומם באי נוחות, עיניהם המצוירות פעורות בבהלה. תיבת הנגינה המצועצעת על המפית הרקומה נפתחת בנקישה, אבל ניגונה נבלע ברעם פסיעותיך. היא צונחת ממקומה ביאוש ומתרסקת על רצפת האבן. הרקדנית הקטנה נותרת שכובה על פניה,סדוקה וקטועת גפיים.
אחריה נופל ארנבון החרס הוורדרד. הוא מתנפץ לרסיסים כהרף עין. הרצפה סביב גופת הרקדנית מתכסה בפתיתי קונפטי ורוד.
לא זכור לי שקמתי ממקומי, אבל עכשיו אני עומדת באמצע החדר, ידי הרוטטות לופתות את פני. אגלי זיעה קרה גולשים על מצחי וציפורני פוצעות את העור. מבטי מסרב לעזוב את ידיך המונפות, העולות ויורדות לפרקים עם שטף המילים הסוער.
כף ידך השמאלית סוחפת במעופה רועת פורצלן לבנה עם עיטורים כחולים. היא משתהה לרגע בקצה השידה ומזנקת אל מותה, שפתיה הזעירות חובקות זעקה אילמת. וכאילו סרב לשאת את הבדידות, פעמון הקריסטל העדין ששכן לצידה צונח מיד אחריה.
מכורבלת בפינת השטיח, אני מזילה דמעה אחר דמעה לזכר צמד חתלתולי הזכוכית והצלוחית הפרחונית עם קנקן החלב התואם. כשפילון החרס הססגוני נוחת בין השברים, ראשי כבר כואב מבכי חרישי.
קולות הניתוץ וההרס, רקיעת הרגליים ושאגת קולך עולים יחדיו ומתמזגים לקקופוניה של רעם מחריש אזניים.
ואז, לפתע, ברגע אחד, הכל נרגע. החדר שקט וריק. רק הדלת הפתוחה ורסיסי הפורצלן והזכוכית על הרצפה נותרו להעיד על ביקורך. ואולי זכרון קלוש של באשת אניס. עייני עוד אדומות, אך לחיי כבר יבשו.
אני נאנחת, מתרוממת לאיטי ומתחילה לאסוף את השברים, עד לביקורך הבא. חתלתול הזכוכית הפיסח מהנהן לעברי בעידוד, כאילו רצה להגיד :"הרימי ראש! שרדנו!"
