Proper Protection- קומיקס

כן, אני מפרסמת הרבה יותר ציורים מטקסט לאחרונה. המוזה שלי מעדיפה אמנות ויזואלית בזמן האחרון. את כל התלונות ניתן להפנות אליה.

A Matter of Interpretation -קומיקס

פאב, חברים, הפה שלי. זה לא מלוכלך כמו שזה נשמע.

טוב, נו, זה כן.

Space-Palm - קומיקס

אחד אחרון מוושינגטון. (שוב ממוזאון התעופה והחלל)

היי, אם מישהו טרח להפיק סרט על נאצים בחלל*, אני לא רואה סיבה שלא יהיה משהו גם על שינדלר.

*http://www.imdb.com/title/tt1034314/

This Ain't Wright- קומיקס

והרי הקומיקס השני מסדרת "פפרל בוושינגטון". והפעם, מהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל.

תהנו,
פפרל

My Kingdom for a Pie- קומיקס

לאחר יומיים של עבודה מפרכת, אני גאה להציג את הקומיקס הראשון מהטיול בוושינגטון.

נ.ב.- אני מודה ומתוודה, שאם אצטרך לצייר ולו פאי אחד נוסף, אני עשויה לעשות משהו שכולנו נתחרט עליו.

מכשפה- סיפור

בינתיים גם הספקתי לשלוח עוד סיפור לתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. גם הפעם, ככל הנראה, הוא לא היה מדכא דיו עבורם. בכל אופן, לעזאזל עם הארץ- בשביל דברים כאלה יש לי בלוג.

מכשפה

הילדים מסתובבים סביבה במעגל. פרצופיהם הקטנים מקיפים אותה סחור סחור, עיניהם בוהקות.

היא מביטה בהם בהשתאות. איזה מין משחק זה? היא מכירה משחקים במחבואים ובתופסת. אמא הסבירה לה איך להתחבא מתחת למיטה כך שלא ימצאו אותה. היא לימדה אותה איך לברוח על רגליה הדקות הקטנות, ואיך לתפוס את רצועות הסינר כדי שאמא לא תוכל לברוח בתורה. את המשחקים האלה היא למדה להבין. מעולם לא הבינה למה צריך להתחבא, למה צריך לברוח ולמה צריך לתפוס, אבל אמא אמרה שאלה הם חוקי המשחק, וצריך לשחק לפי החוקים.

את החוקים של המשחק החדש הזה היא לא הבינה. מה הילדים רוצים ממנה? למה הם מסתובבים? ולמה הם צועקים?

"מכשפה!" קורא קול דקיק אחד. במהרה מצטרף אליו קול שני, ושלישי. "מכשפה! מכשפה!" מצייצת מקהלת הקולות הילדותיים.

היא מחייכת אליהם. היא מכירה מכשפות. בספרי האגדות של אמא, עם התמונות הצבעוניות הגדולות, יש מכשפות. בספרים של אמא יש גם דרקונים ופיות, ואפילו טרול או שניים. מכל המכשפות שאמא סיפרה לה עליהן, הכי אהבה את המכשפה הקטנה, זו שהיה לה בית מכשפות קטן, ומטאטא קטן ועורב בשם אברקסס.

פתאום הכל הופך להיות מובן ומוכר. היא המכשפה הקטנה, והילדים רוקדים איתה במעגל, כמו המכשפות בליל ולפורגיס, על הר ברוקן.

"יחי ליל ולפורגיס!” היא קוראת בשמחה, כיאה למכשפה. המכשפה הקטנה אמנם רק בת מאה עשרים ושבע, אבל היא בהחלט יודעת לרקוד ולחגוג כמו הותיקות והנכבדות במכשפות.

הילדים עוצרים לרגע, ומביטים בה בסקרנות. אולי הם נזכרו שלמכשפות בגילה אסור עדיין לעלות על הר הברוקן לחגוג את חג האביב עם שאר המכשפות. אולי היא צריכה להסביר להם שזה רק משחק, כמו שאמא מסבירה לה לפעמים, כשהיא שוכחת ונבהלת מהמפלצת הירוקה הגדולה שרודפת אחריה. אמא מרימה את השמיכה הצמרירית, ומראה לה שוב שמתחתיה מסתתר ג'ימבו, הלברדור השחור הגדול שלהם. היא אוהבת את ג'ימבו, וג'ימבו אוהב לרדוף אחריה מתחת לשמיכה, והוא בכלל לא מפלצת. למרות שיש לו שיניים די חדות.

לפני שהיא מספיקה לפתוח את הפה, הילדים כבר צווחים שיר חדש. “פסיכית! מטורללת! מכשפה פסיכית! פסיכית...”

...

"היא פסיכית! היא משוגעת בדיוק כמו אחותך! אם היא לא הייתה משוגעת כבר כשהיא נולדה, אם זה לא תורשתי הזבל הזה, אני בטוח שהיא התחרפנה כש... כשזה קרה. לעזאזל, שרי, היא הייתה שם. היא הייתה איתה לבד בבית. המטורפת הזאת חתכה לעצמה את הוורידים כשהילדה בבית!”

היא לא אהבה לשמוע את אבא ואמא רבים. היא התחבאה בחדר והשתדלה לא להקשיב. היא פחדה מאד מצעקות, אבל יותר משפחדה, היא כעסה. היא רצתה לרוץ לסלון ולחבק את אמא. ולשאוג עליו, שלא יעז לצעוק על אמא שלה. לו רק היה לה קצת יותר אומץ, לו רק יכלה לשחרר את הכרית. לו רק יכלה לזוז. הצעקות שיתקו אותה. כיווצו אותה לגוש קטן ורועד, פקעת של זעם וחרדה שכל רצונה להיעלם.

מהסלון, היא שומעת את הקול של אמא. הקול שתמיד היה רך וחמים כמו לחמניות עם צימוקים, וכמו הפרווה האפורה של לארס החתול, הקול שהיה מלטף כמו פיג'מות הפלאנל הישנות שלה וכמו רוח הערב מהשדות, הקול המוכר והאהוב משתנה פתאום לבלי היכר. הקול הזה הוא קר, וקשה, ויבש כמו החצץ במגרש המשחקים.

"הקשבתי מספיק למנטרה ההיסטרית שלך, דוד. עכשיו תקשיב אתה לי. לוסי לא הייתה מטורפת. לא אכפת לי על איזה בליל של טינופת פרימיטיווית התחנכת, אבל אני לא אתן לך לדבר ככה על המשפחה שלי. לוסי סבלה מדיכאון. ועם כל מה שהיא עברה, לא פלא שהחיים האלה הפכו להיות גדולים עליה.”

הקול הזר שהיה של אמא רועד קצת. 'רק שלא תבכה...' היא לוחשת לתוך האוזן הוורדרדה והרכה של לארס. 'בבקשה, רק שלא תבכה שוב.'

לארס מקשיב לה בארשת רצינית ומתחפר עם ראשו הקטן בין ידיה, כאילו מהנהן בהסכמה לתפילתה החרישית. הוא זז בחוסר נוחות כשדמעה בודדת ונופלת על קדקודו הקטיפתי.

אבל אמא לא בוכה. הקול שלה רק נעשה קשה יותר, זר יותר, מפחיד יותר. “ובטח שלא אתן לך לדבר ככה על הילדה שלי. הילדה שלנו, דוד. היא ילדה רגישה, היא שונה מילדים אחרים. יהיה לה הרבה יותר קשה להסתדר בחיים מאשר לחתיכות הספחת המפונקות שהיא תגדל איתן. אם אתה לא מתכוון לתמוך בה, אל תתערב. לא ארשה לך להקשות עליה עוד יותר.”

היא מחבקת את לארס קצת יותר חזק. הוא פולט נהמת מחאה קטנה, אבל לא זז מחיקה. היא עוצמת את עיניה בכוח. מאחורי העפעפיים הסגורים היא רואה המוני כתמים של ארגמן. היא קוברת את פניה בפרוותו של לארס. 'הם רבים בגללי, לארס,' היא אומרת שוב ושוב, בקול צרוד וחנוק, 'אמא כועסת בגללי.'

"ואת, מה את חושבת לעצמך, עם כל הסיפורים שלך והמשחקים שלך, והמפלצות והמכשפות?... זה מה שיעשה אותה שפויה יותר? זו התמיכה שלך?!... להפחיד אותה עם סיפורים על מפלצות?!”

"להפחיד אותה? זה הצעקות שלך שמפחידות אותה, לא הסיפורים! הלחץ שלך! הפאניקה שאתה משדר...!”

היא מנסה לסתום את האוזניים. היא עייפה מפחד ומדמעות. החדר החשוך מתחיל להיטשטש. במעומעם, היא עוד שומעת אותם צועקים משהו על הדודה לוסי. ומשהו על הילדה שלה. היא עוד מספיקה לחשוב שאף פעם לא שמעה שהייתה לדודה לוסי ילדה. ואז היא רואה לרגע את התלתלים השחורים של לוסי. וזרים על גבי זרים של וורדים אדומים, מאות מהם, אלפי וורדים.

ואז הידיים המנומשות של אמא עוטפות אותה וקרני השמש חודרות דרך הוילון וכבר צריך לקום, לפני שהשוקו על שולחן המטבח יתקרר. באור השמש, הערב הקודם נראה כמו סיוט רחוק. כל מה שנשאר זה כמה כתמים מלוחים על לחייה וגי'מבו שמח ללקק אותם בלשונו החמה.

זה היה בבוקר. אבל עכשיו כבר כמעט צהריים והשמיים אפורים וכועסים. אמא, ג'ימבו ולארס לא איתה, והמשחק של הילדים כבר לא מוצא חן בעיניה בכלל. החיוכים שלהם מתרחבים לעוויתות זאביות מלאות שיניים קטנות. היא מדמיינת חוטמים אפורים קמוטים ועיניים זהובות מעל חולצות בית הספר הצבעוניות. הצווחות הילדותיות גוברות ועולות לקול שאגה. היא כבר לא יכולה להבחין במילים.

המעגל הולך ומצטמק סביבה, והעננים הכבדים סוגרים עליה מלמעלה. היא מכסה את פניה בידיה ומרגישה את האוויר בורח ממנה. היא מנסה לנשום יותר חזק, למלא את הריאות, אבל האוויר הזה כבד מדי, סמיך מדי. במקום להקל עליה הוא רק חונק אותה. כפות הידיים שלה כל כך קרות שהיא לא יכולה להזיז את האצבעות. רעמת השיער שלה רטובה מזיעה, ועגלי זיעה קטנים מבצבצים על מצחה ועל שפתה העליונה, עד שכל פניה מתכסים בתערובת מלוחה של דמעות, זיעה ונזלת.

היא רועדת, ומנסה לצעוק, אבל הגרון שלה יבש מדי והיא משתעלת ונחנקת, אבודה במערבולת הדמויות הקטנות. היא בולעת דמעות ואוויר דחוס, עד שהבטן שלה כואבת. הכל מסתחרר, והיא מרגישה שעוד שניה תיפול. והם ימשיכו להתקרב ולהתקרב עד שירמסו אותה. הם ירמסו אותה לתוך האדמה, ואמא לעולם לא תוכל למצוא אותה.

ואז הכל מתפרץ בגשם של אבני חצץ חדות. הן שורטות את פניה ואת ידיה, מסתבכות בשיערה, נתקעות בין קפלי הסוודר. היא מרגישה את השריטות בוערות על עורה, שומעת אבנים עוברות בשריקה ליד אוזניה, מאיימות לנקר את עיניה. היא קורסת על הקרקע, מגוננת על פניה ומייבבת בשקט.

היא נותרת באותה תנוחה גם כשהפעמון מצלצל וכל הילדים רצים פנימה. היא לא שמה לב שנשארה לבד עד שקולה המחוספס של המורה קורא בשמה ומול פניה צץ זוג רגליים כעורות בגרביונים חומים. זוג הרגליים אומר לה ללכת לשטוף פנים ולהיכנס לשיעור. בראשה עוד מהדהדות צעקות הילדים ושריקות האבנים.

היא שוטפת את פניה הלוהטות במים קרים מעל כיור המתכת של השירותים. היא שונאת את זוג העיניים האדומות והנפוחות במראה. והיא שונאת את הכיור המכוער. היא חושבת על דודה לוסי שנפצעה במקלחת. לוסי נפצעה קשה, ולא תחזור יותר. היא בקושי זוכרת את לוסי, אבל כשהיא חושבת עליה נעשה לה קר ועצוב בפנים.

בשיעור חשבון היא מכסה עמוד שלם בספר שלה בעיגולים אדומים ושחורים. היא צובעת ביסודיות כל עיגול ועיגול, ומדמיינת שלארס יושב על ברכיה השרוטות ומתחכך בבטנה הכואבת.

***

כשאמא שואלת על השריטות, היא אומרת שנפלה לשיחים בדרך הביתה. היא לא אוהבת לדבר על בית הספר עם אמא. היא מרגישה שזה רק יעציב את שתיהן. כל כך טוב להן ביחד בעולם הקטן שלהן, עם הספרים וג'ימבו ולארס. היא לא תיתן לרעש ולרוחות מבחוץ להיכנס לעולם החמים והיפה הזה.

אמא לא מתעקשת. היא אוספת אותה לחיבוק חזק ודומם והן עומדות כך, מחובקות, עד שחצר המשחקים הופכת לזיכרון רחוק, יבחוש קטן הנח בפאתי הכרתה הילדותית. זערורי כמו החרקים המעופפים שלארס מנסה לצוד בערב, כשאף אחד אחר לא רואה אחרי מה החתול הגדול רודף. רגע אחד מבטו הירוק מתמקד בנקודה אחת בחלל, אזניו זקורות וקצוות שפמו רוטטים, וברגע שאחריו הוא מזנק כאחוז תזזית, מנסה לתפוש פיסת אוויר בכפותיו. כעבור דקה הוא כבר חוזר למקומו על הספה ומתגלגל לגוש רך ורדום של פרווה אפורה.

"בואי,” מכריזה אמא פתאום. היא משחררת אותה, ומתרחקת מעט, כדי להביט בעיניה השחורות. ”בואי נלך לטייל בפארק. רוצי לנעול מגפיים, אני אלך להביא את הרצועה של ג'ימבו.”

השמיים בפארק מעוננים בדיוק כמו בחצר בית הספר, אבל אלה לא אותם שמיים. כאן הם גדולים, רחבים, רעננים. באוויר הצונן נישא ניחוח של גשם ושל דשא רטוב. ענפיהם הדקיקים של העצים מכוסים טיפות קטנטנות של קריסטל ובארוגות השחורות בשולי השביל משתרכים שיחים נמוכים של ורדים אדומים קטנטנים. נקודות האודם הבוהקות על רקע האדמה השחורה נצרבות בזיכרונה הילדותי בהבזקים של אושר.

כך היתה רוצה שהכל יישאר לנצח. הפרחים האדומים הקטנים, ריח הקרקע הדשנה, זנבו המתנפנף של ג'ימבו המרחרח חלזון בהמשך השביל. וידה הקטנה הלכודה בחוזקה ביד החמה של אמא. ראשה מסתחרר מאהבה לכל הסובב אותה, וליבה הקטן מאיים להתפקע מחדווה פראית.

"אמא,” היא נזכרת פתאום. “מה זה אומר להיות מאומצת?”

אמא קופאת לרגע במקומה. אבל כשהיא עונה, קולה נשאר שקט ורגוע.

"איפה שמעת את זה, חתלתולה?”

באוזניה מהדהד שוב הקול הצרוד של המזכירה, רחל. רחל מריחה תמיד מסיגריות וקפה ומשהו מתוק וחונק. והיא תמיד משחקת בעצבנות בפניני השרשרת שלה עם ציפורניה הארוכות הוורודות כשהיא מדברת. כשעברה ליד חדר המורים בדרך לשירותים היום, עצרה לרגע כששמעה את שמה. 'היא לא לגמרי בסדר בראש, לא כמו האחרים,' בוקעת הלחישה הצרודה של רחל מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. מהתשובה של דליה, המורה לספורט, היא מצליחה לקלוט רק שברי משפטים. 'הייתה לבד איתה בבית... מצאו אותה באמבטיה... והילדה ישבה על השטיח...' הן אמרו משהו על דיכאונות, ועוד כמה מילים ארוכות שהיא לא הבינה. ושוב ושוב המילה המוזרה הזאת, “מאומצת.”

"לא זוכרת,” היא משקרת לאמא. היא משקרת בפעם השניה באותו יום, והיא לא אוהבת את זה. אבל היא אוהבת לדבר על בית הספר עוד פחות משהיא אוהבת לשקר.

"לאמץ מישהו,” מסבירה אמא, “זה לקחת מישהו שאין מי שידאג לו, ולטפל בו. זה אומר לדאוג לו ולאהוב אותו כמו שההורים שלו היו אוהבים אותו, כי עכשיו הוא שלך. זה אומר שעכשיו אתם משפחה, ואתה אחראי לו. כמו שאנחנו אימצנו את לארס ואת ג'ימבו. לא היה מי שידאג להם, ואנחנו נתנו להם בית. ועכשיו הם חלק מהמשפחה שלנו.”

"ובני אדם? אפשר לאמץ גם בני אדם?”

"לפעמים, כשלילד או לילדה אין אמא ואבא שיטפלו בהם, הורים אחרים יכולים לאמץ אותם. ואז ההורים האלה הופכים למשפחה שלהם, ולילד או לילדה יש בית ואמא שאוהבת אותם.”

"זה אומר שהאמא החדשה היא אמא חורגת?”

"לא,” פוסקת אמא במרץ, כמעט בחדות. "אין דבר כזה אמא חורגת. או שאת אמא אמיתית, או שאת לא אמא. וכל אמא שאוהבת את הילד שלה כמו שאני אוהבת אותך, תמיד תהיה האמא שלו, וזה לא משנה איך הוא הגיע אליה.”

היא חושבת על המילים האלה בערב, במטבח החמים. אמא בישלה אורז לבן אוורירי כמו עננים והכינה את הסלט החביב עליה, עם כרוב, גזר והרבה מיונז. היא לועסת את הסלט שלה, החמים מהאורז, וחושבת שנראה שהיום הזה לא היה נורא כל כך אחרי ככלות הכל.

***

למחרת בבית הספר היא לא יוצאת לחצר בהפסקה. היא מנצלת את השקט של הכיתה הריקה כדי להתחיל לקרוא את הספר החדש שלקחה מהסיפרייה אתמול. ספר מסדרת השביעיה הסודית שעדיין לא קראה- נכס שלא יסולא בפז. הוא הסתתר בחלקו האחורי של המדף. לולא חפרה בנחישות בין כל הספרים בן מדפים א ו-ג', למורת רוחה של הספרנית, הייתה נאלצת לחזור הביתה עם ספר מטופש של מסיבת פיג'מות שהמורה ניסתה לדחוף לה ('סמדר שיר נפלאה לילדות קטנות,' התעקשה המורה). גב הספר היה חסר והודבק בנייר דבק חום, אבל שאר הכריכה לא נפגעה והעמודים היקרים שבפנים נותרו שלמים.

אמא הכינה לה סנדוויץ' עם פסטרמה וחרדל, כמו שהיא אוהבת, והיא יושבת על השטיח, שלובת רגליים ורוויית עונג, גומעת בשקיקה ממעשיות הדודה אניד ולועסת לחם לבן עם פסטרמה.

היא כל כך מרוכזת בספר, שהיא לא שמה לב שהיא לא לבד עד שקול צייצני מעליה זועק בבעתה מעושה:

"איכס! מה זה הסירחון הזה! מה, את אוכלת נקניק? דוחה!”

היא קופצת בהפתעה, אבל כשהיא רואה את המגפיים הוורודות של נעמי מול פניה, היא חוזרת לספר. היא מנסה להמשיך לקרוא, כאילו כלום לא קרה. המורה תמיד אומרת שאם נתעלם ממי שמציק לנו, הם יפסיקו. הכי חשוב, מסבירה המורה, לא להחזיר.

"מה, את חירשת?! כלבה מסריחה!”

היא נועצת את מבטה בעקשנות בין דפי הספר, אבל היא כבר לא מצליחה להתרכז במילים. גם התיאבון שלה נעלם כלא היה. היא עוטפת את הסנדוויץ' בזהירות בשקית הפלסטיק, כדי לסיים אותו מאוחר יותר.

"כלבה פסיכית חירשת!” צועקת נעמי. “תעני כשמדברים איתך, חתיכת זבל!”

לפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, הסנדוויץ' נבעט מידה בהינף מגף וורודה. הוא נרמס מיד תחת רגליה של נעמי. צמותיה הזהובות מתנפנפות בזעם, בעוד סוליות מגפיה הופכות את הלחם והפסטרמה לעיסה דוחה.

היא מתרוממת בבהלה, אבל נעמי כבר סיימה לטפל בסנדוויץ', ועכשיו פנויה לעבור לבעליו. היא דוחפת אותה חזרה על השטיח, והספר נופל מידה. נעמי בועטת בספר, והוא עף אל פינת הכיתה.

"מה את עושה?!” היא צועקת על נעמי, צווחה דקה של כעס וייאוש, שמהדהדת בין קירות הכיתה הריקה.

"מה שמגיע לך, מכשפה פסיכית דוחה!”

תוך שבריר שניה נעמי כבר אוחזת בספר, ומשליכה אותו לעבר הקיר הנגדי.

"תעזבי את הספר! תעזבי את הספר!”

היא קמה ורצה לעבר נעמי. עד שהיא מגיעה אליה הצלצול כבר שואג והילדים מתחילים להיכנס לכיתה. אדם מרים את הספר הפתוח המוטל ליד הקיר, ומיד מקבל סימן מנעמי למסור אותו חזרה אליה. היא לא צריכה לבקש פעמיים. עד שהמורה מגיעה, הספר כבר מוטל מרוט וחבוט בתוך הפח, ודמות שפופה עם רעמת שיער כהה ופרועה רוכנת מעליו, מסירה בעדינות קליפות בננה ומנגבת דמעות באגרוף קטן ומטונף.

"חכי, בסוף היום...” לוחשת נעמי באזנה בארסיות בדרכה חזרה למקומה.

היא קצת פוחדת מסוף היום, אבל הבית החמים מפתה הרבה יותר משנעמי מפחידה אותה. היא שמחה לארוז את המחברות שלה ואת הקלמר הסגול הפרחוני בחזרה בתיק בית הספר. היא כמעט רצה החוצה מהכיתה, גמדון פרוע ורציני בין כל הילדים המחייכים.

כשהיא מגיעה למדרגות, התיק שלה נמשך לפתע לאחור, והיא נוחתת עליו כשגרליה מתנופפות באוויר. פרצופה הצוהל של נעמי מופיע מעליה.

"היי, פסיכית. חשבת ששכחתי?!”

היא מנסה להתרומם, אבל התיק שלה כבד מדי.

"שמעתי שגם אמא שלך הייתה מטורפת. שמעתי שהיא התאבדה כשהיא ראתה את הפרצוף המכוער שלך. את זוכרת את זה, פסיכית? גם את תתאבדי כשתגדלי? תעשי טובה לכולנו, הא?”

היא לא יודעת אך זה קורה, אבל הרגל שלה מתרוממת פתאום בכוח, ונוחתת בדיוק בתוך בטנה של נעמי. עד שהיא מצליחה לקום, נעמי כבר נעלמת במורד המדרגות. היא רצה אל ראש המדרגות, ורואה דמות דוממת במגפיים וורודות שוכבת שם למטה, באמצע מעגל של ילדים מבועתים. הרצפה בין הצמות הזהובות מתחילה להיצבע באדום. שלולית הצבע הולכת ומתרחבת.

היא לא חושבת על הצעד הבא. היא פשוט רצה במורד המדרגות. הילדים מתרחקים ממנה בצווחות. היא מחליקה על שלולית הדם, כמעט מועדת, אך נשארת על רגליה. היא ממשיכה לרוץ, בעוד ההמולה מאחוריה מאיימת לבלוע אותה.

"רוצחת!” צועק מישהו מאחוריה.

היא רצה בין מטחי הגשם, רצה כפי שלא רצה מעולם בחייה הקצרים. כואב לה בצד וגרונה ניחר מבכי והתנשפויות, אבל היא לא יכולה להאט. היא רצה בכוונה דרך שלוליות. אולי המים העכורים ישטפו את הדם מנעליה. היא בקושי שמה לב שגרביה ספוגות מי גשם.

כמה צעדים לפני הבית היא מועדת. היא נוחתת הישר אל תוך שלולית בוץ גדולה, מתיזה סביבה סילוני מים שחורים. אין לה כוח לקום, והיא נשארת לשבת בתוך הבוץ, פניה חפונות בין כפות ידיה המלוכלכות. היא לא יודעת כמה זמן היא עוד יושבת שם ומייבבת כמו חיה פצועה. המים חודרים למכנסי הטרנינג שלה ומרטיבים את התחתונים, אבל לא אכפת לה. היא הרגה אותה. היא הרגה את נעמי. נראה שהיא מכשפה אחרי הכל.

קול מוכר שולף אותה ממעמקי מחשבותיה העמומות. זוג ידיים עדינות וחזקות מרים אותה ותופס אותה בכוח, מאמץ אותה אל חזה עטוי סודר רך. “קטנה שלי! ילדה יקרה שלי! ששש... די, די חתלתולה, אמא כאן...”

היא מנסה להסביר לאמא מה עשתה, מנסה להסביר שהיא לא ראויה לחמלה. היא לא הילדה הקטנה שלה יותר, לא אחרי מה שעשתה. אבל כל מה שהיא מצליחה למלמל בין ההתייפחויות זה "אני... אני... אני מכשפה, אמא... אני מכשפה...”

"חתלתולה קטנה שלי,” משיבה אמא ברוגע, מלטפת את שיערה הרטוב ומנשקת את פניה שטופות הבוץ והדמעות. “הכל בסדר, ילדה יקרה שלי. את לא ידעת שגם מכשפות יודעות לבכות?”

כמה מעלות טובות לפפרל

נראה שהצלחנו (עד כמה שאפשר, ולא בלי עזרת שעון מעורר) להתגבר על הג'טלג. אז, כמו שהבטחתי אתמול, אתחיל לחשוף בהדרגה את מעללי מלפני הנסיעה. בתור התחלה, הנה כמה דברים שמנעו ממני כתיבה בבלוג לזמן מה:

כולם מעשה ידי, כמובן.